פרשת השבוע מתארת טרגדיה: המרגלים שנשלחים לבדוק את ארץ ישראל, חוזרים אל העם שבמדבר מאוד פסימיים. רוב המשלחת חוזרת מן המשימה מיואשת לגמרי. הובטחה להם ארץ זבת חלב ודבש, והם רואים בה רק חסרונות. העונש של העם הוא להמשיך לנדוד ארבעים שנה במדבר, כי הציבור עדיין לא מוכן ולא בשל להיכנס לארץ. הרב קוק כתב שעד היום מלווה אותנו "זוהמת המרגלים", וזה חטא של קטנות-אמונה שצריך לתקן.
והנה, לקראת סוף הפרשה, שתי מצוות מופיעות לראשונה אי פעם. הראשונה היא מצווה נשית מאוד: הפרשת חלה. מדהים לראות עד כמה היא פופולרית גם היום, במגזרים רבים ושונים. יש משהו מיוחד באפיית החלה, בפרט לקראת שבת, ובתפילות רגע לפני שהיא ממלאת את הבית בריח מיוחד.
המצווה השנייה היא גברית: ציצית. אם קודם עסקנו במטבח, עכשיו עוסקים בבגדים. הציצית היא בגד שההבטה בו אמורה להזכיר תמידית את כל הסיפור הגדול שלנו, את כל האחריות שלנו כלפיו.
כלומר, התרופה לחולשה, לבלבול ולדכדוך של המרגלים – היא במעשים קטנים ויומיומיים. כדי לתקן את הטעות שלהם, התורה מציגה מצוות שילוו את מהלך חיינו ויחנכו אותנו לאט לאט, בכל פעם עוד קצת.
הדברים מוקדשים הבוקר לעילוי נשמתה של ספיר נחום, שגופתה זוהתה אתמול אחרי חיפושים ארוכים. שנזכה לתקן את כל מה שמקולקל בפרשה ובחיינו, ולחיות בארץ זבת חלב ודבש בביטחון ובשלום.
