שתי הודעות שהגיעו אליי ברצף:
מיטל שלזינגר ממושב בצרה, שעובדת כמפיקה, החליטה שדווקא היא וחברותיה יכינו חבילות הוקרה למתנדבי זק"א. הן אספו כסף, קנו ממתקים ופינוקים, בדקו שוב ושוב שכל המוצרים כשרים למהדרין, רכשו לילדי המתנדבים של זק"א ספרי ילדים חרדיים, ויצאו אליהם הביתה, להגיד תודה.
"אם אנחנו רק רואים את סרטוני הזוועה אנחנו לא ישנים בלילה", אמרה מיטל. "מה יגידו אלה שנוגעים, מזהים, אוספים? האם הם יודעים כמה אנחנו מודים ומעריכים?".
מיד אחר כך כתב לי פנחס וייס: "אני עובד סוציאלי, ובימים אלה כולנו עובדים יומם ולילה. באחד הלילות הדרכתי מרחוק אישה, שהייתה צריכה לבשר בשורה מרה להורים שאיבדו את בנם באחד מיישובי העוטף. דיברתי איתה כמעט שעה על הצד הנפשי והמשפחתי והמעשי, ובסוף היא שאלה אותי קצת על עצמי. אמרתי שאני פנחס, תואר שני בעבודה סוציאלית, מביתר עלית. 'ביתר עלית זה לא חרדים?', היא שאלה. כשעניתי שכן, אני חסיד, היא אמרה: 'אני לא רוצה להגיד לך מה הייתי חושבת על אדם כמוך לפני שלושה שבועות. לדבר איתך? ועוד לקבל ממך עזרה בזמן מצוקה? לא יאומן'".
יאומן, יאומן.
