נחמה וזעם

יהודה עמיחי כתב פעם איך אביו אמר לו, לפני מותו, שני דברים: "לא תשתנה" ו"השתנה, השתנה".
נזכרתי בכך בקריאת החלק היומי של פרשת בלק: פרשנים רבים שואלים מה ההבדל בין הנביא בלעם לבין נביאים אחרים, ומגלים שבלעם בחר רק להרעיף מחמאות כלפי עם ישראל. הוא השמיע על העם פסוקים חיוביים מאוד ("מה טובו אוהליך יעקב", "הן עם כלביא יקום", "וישראל עושה חייל") אבל הוא לא הציב בפניהם שום תביעה, שום דרישה להשתנות. מנהיג אמיתי יודע להיות נביא נחמה, אבל גם נביא זעם. להוכיח, להזהיר, לכוון, לא להסתפק במציאות הקיימת אלא לדרוש מהציבור יותר. לבלעם לא היה רצון לשפר את העם. לא הייתה לו מטרה חינוכית. נכון שיותר כיף לשמוע "אתה תותח" מאשר "אתה צריך להשתפר", אבל משפט יסודי בחסידות קובע: "אהוב את הביקורת, כי היא תעמידך על הגובה האמיתי".
צריך להיזהר ממי שרק מחניף ואומר לנו "לא תשתנה", ולא מוסיף גם "השתנה, השתנה".