עצות מוונדר-וומן אמריקאיות

1.

נזכרתי השבוע, בשיא פרשת האזנות הסתר, באחד הסיפורים המפורסמים על הרב אהרן לייב שטיינמן. באחד ממסעותיו לקהילות היהודיות באירופה, ניגש מישהו והניח מכשיר הקלטה על השולחן שלפני הרב, לפני שהחל לנאום, ושאל אם זה בסדר שהמכשיר יפעל שם ויקליט לאורך כל הערב. הרב שטיינמן לא הבין את השאלה, והסביר בחיוך שהוא חי בתודעה שהוא תמיד מוקלט. מבחינתו, אין בעיה להוסיף עוד מכשיר הקלטה. הוא ציטט אז את דבריהם של חכמינו: "עין רואה, אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים".

שמעתי השבוע רבים שמצטטים את הביטוי הזה של חז"ל. זה נכון, כולנו נצטרך לתת דין וחשבון בפני מי ששום דבר לא נסתר ממנו, אבל צריך לזכור – המילים האלה לא נאמרו על חוקרי משטרה חסרי גבולות. זה לא עניינם. האוזן השומעת היא לא האוזן של אלשיך.

2.

ואחרי כל הקריאות המוצדקות לחקירה ולבדיקה, אולי זו הזדמנות גם לבדיקה עצמית, הזדמנות לחשוב על הפרטיות שלנו שאנחנו מפרים בעצמנו, בלי שום תוכנה ורוגלה. זה עידן שבו משדרים לנו שצריך לשתף ולפרסם הכל, כל הזמן, לכולם.

פרשת השבוע, פרשת "תצווה", מתארת בפירוט את המשכן. הכיסוי היפה והמושקע ביותר במשכן נראה רק כלפי פנים, בלי שום קהל. מבחוץ ראו כולם רק יריעות עיזים פשוטות.

התורה מעבירה פה מסר לדורות: אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. גם מה שנעשה בחדרי חדרים הוא בעל משמעות, לא חייבים לפרסם אותו כדי לתת לו תוקף. להיפך. כל המשכן הגדול נבנה סביב אותו יופי פנימי ונסתר וחבוי. שם בפנים, במרחב הפרטי, מתגלה הקדושה.

3.

כל אחת מהן נחשבת סוג של וונדר-וומן יהודית אמריקאית: רוחי פראייר, אישה מחסידות באבוב, מכהנת כשופטת בארצות הברית. אן חנה נויברגר הייתה מנהלת אבטחת הסייבר בסוכנות לביטחון לאומי, ולאחרונה מונתה על ידי ביידן לתפקיד סגנית היועץ לביטחון לאומי לענייני סייבר וטכנולוגיות מתפתחות.

רואת החשבון החרדית שושי ברנדווין, מייסדת ארגון "מפרי ידיה", יזמה יחד עם אתר "כיכר השבת" ועידת תעסוקה לנשים חרדיות. שתי הנשים האלה הסכימו להתראיין בפתיחות, מארה"ב לירושלים, כדי לאפשר לחרדיות הישראליות לחלום בגדול. העצות החכמות שלהן יכולות להועיל לא רק לתחום תעסוקת החרדים, אלא לכל מי שרוצה להתקדם בשוק התעסוקה, גברים ונשים כאחד.

רוחי, אימא לשישה, החלה את הקריירה בגיל מבוגר. עד גיל שלושים עבדה כעוזרת משפטית, ואז החלה לימודי משפטים, שנמשכו שנים. לבסוף נבחרה, בתמיכת הקהילה המקומית, לתפקיד שופטת. "אני מאוד מאמינה בתהליך איטי ויסודי. קחי את הזמן. אל תתרשמי מזינוקים מהירים לפסגה", אמרה. "תבני את הקריירה לאט ויציב, אבל בטוח".

גם הקביעה הבאה שלה הייתה נחרצת: "קחי עזרה. זה לא מותרות, זה חיוני. אימא שלי תמיד אמרה שמי שלא לוקחת עוזרת, לא מקבלת מצבה מזהב. לפעמים הבעל לא מבין, אז תבהירי לו שזו חובה. את צריכה עזרה עם הבית ועזרה עם הילדים, נקודה".

היא לא לוחצת ידיים לגברים, חוזרת הביתה מוקדם בימי שישי, ומנהלת אורח חיים חסידי בביתה. לדבריה, זו בדיוק הסיבה שבגללה מכבדים אותה יותר: "לעולם אל תתפשרי על הערכים שלך. לא תרוויחי מזה כלום. דווקא כשעמדתי על ערכיי, כיבדו אותי יותר. את תראי, זה מה שיוביל אותך להצלחה. במשרד עורכי הדין שבו עבדתי הכריזו על 'לבוש חופשי בשישי', אבל אני המשכתי להתלבש כרגיל. אני לא חייבת להתערבב עם כולם ולהיות כמוהם. אני מיוחדת. אם אעבוד קשה, יעריכו את מה שאני מביאה איתי. המטרה היא לא רק לחזור הביתה בשלום, אלא לקדש שם שמיים".

נויברגר גדלה בבורו-פארק, לסבא ולסבתא ניצולי שואה, ולהורים שחולצו מהמטוס שנחטף במבצע אנטבה. לכן מגיל צעיר, היא מספרת, רצתה להילחם ברוע האנושי, מהנאצים דרך הטרור האיסלאמי.

לדבריה, מילדותה הוטמע בה האתוס היהודי-אמריקאי של עבודה קשה. "הדבר הכי גרוע שההורים שלי היו יכולים לומר לנו היה: 'ליידיק הענט', ידיים עצלות, ידיים שלא עסוקות בלעשות משהו. לסבתא הייתה חנות כלי עבודה, ומגיל צעיר עזרתי לה. כבר בתיכון התחלתי לתכנת, כי אהבתי לגרום לדברים לעבוד".

כמו רוחי, גם היא לא רואה בעצמה מורדת, אלא ממשיכה. אחרי תואר ראשון בקולג' הדתי טורו המשיכה לאוניברסיטת קולומביה, בעידוד בעלה ומשפחתה. על השאלה הקלאסית של שילוב קריירה ומשפחה, ענתה כך: "אישה חכמה אמרה לי פעם משהו שנשאר איתי: 'בכל מערכות היחסים החשובות שלך – עם בן זוגך, ילדיך, העבודה שלך – תמיד תוודאי שההכנסות שלך עולות על ההוצאות. היא התכוונה לומר שאם היה שבוע עמוס בעבודה, תקחי את הילדים לאיזה פינוק בסוף השבוע, ותדאגי לצאת לדייט עם בעלך באיזה ערב. שימי לב תמיד שבמערכות היחסים שלך את לא מבקשת יותר ממה שאת תורמת. שיש יחסי גומלין".

שתיהן מפעילות במקביל ארגון חסד (וונדר-וומן, כבר אמרנו?). נוברגר ייסדה את ארגון "אחות לאחות" למען נשים חד-הוריות, פראייר ייסדה את ארגון "עזרת נשים", מעין "הצלה" לנשים, שמעניק שירות רפואי על ידי נשים בלבד, בעיקר בלידות חירום.

ושתיהן גם סבורות שהעבודה בעולם שמחוץ לקהילה העשירה גם אותן, ולא רק את המעסיקים. "כשהגעתי לוושינגטון שאלו אותי שאלות שמעולם לא שאלו אותי", סיפרה נויברגר. "למה את עושה ככה? למה חשוב לעשות ככה בשנות האלפיים? התחלתי לראשונה לחשוב היטב מדוע אני עושה את הדברים האלה, למה הם חשובים".

עצה חשובה ואחרונה מניסיונה הייתה ההכנה מבעוד מועד של דברים, הן בעבודה והן בבית. "כשהייתי רצה הביתה לפעמים בערב שבת, כשהשבת נכנסה מוקדם, והייתי מתלוננת, אבא שלי היה אומר: חנה'לה, ידעת מתי נכנסת השבת כבר בראשון בבוקר, לא? יש פה מסר חשוב. לפעמים את יודעת מראש מה צפוי, נסי להתכונן, לחשוב מה אפשר לעשות לפני. אני כל כך אוהבת את הקטע הזה בסיפור יציאת מצרים, שבו מרים שולפת תוף מרים ומתחילה לרקוד. מאיפה יש לה תוף? הרי אפילו אוכל לא היה להם, והם אפו מהר מצות. אבל היא הכינה מראש תוף, כי היא חשבה קדימה מראש, והייתה אופטימית".

הסטטוס היהודי: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד הייתי דומה עליי כמי שנולד בירושלים" (הסופר חתן פרס נובל ש"י עגנון, שבשבת ימלאו 52 שנים לפטירתו)