1. "זהו, סגרנו שנה של חגים תחת אש", אמר לי אחד ממנהיגי הקהילות היהודיות באוקראינה. את פורים הם כבר חגגו במצב מלחמה, וכך גם את ליל הסדר בפסח, חג השבועות, חגי תשרי ועכשיו כבר כסלו. איך נערכים לחג כל כך מאיר, במדינה שנמצאת בעלטה מוחלטת ובעוצר? איך מפרסמים את הנס, כשאי אפשר לצאת מהבית? והאם נזכור את אחינו באוקראינה כשנדליק נרות בשלווה, עם המשפחה?
כרגיל, הרבנים ושליחי חב"ד באוקראינה מפיצים ערכות אישיות לחג: חנוכייה קטנה, נרות, סביבון, דמי חנוכה וחוברת עם הסברים. אי אפשר להתכנס לחגיגות גדולות, אז גם את החג הזה כל אחד יציין לבד בבית או במקום המקלט שמצא. אבל יחד עם הערכות האלה, מגיעים גם משלוחי מזון ואלפי שמיכות ומעילים. במוקד ההצלה JRNU העריכו כבר לפני כמה חודשים שגל הקור יהפוך לאתגר, ונערכו לחלק בגדים מחממים.
בקהילות רבות עלתה דילמה: האם להציב חנוכייה גדולה במקומות ציבוריים, כמו תמיד? או שאולי באמצע מלחמה קשה, יש אוקראינים שיחשבו שזה חוסר התחשבות של היהודים לחגוג כך? ובכן, יש ראשי ערים שביקשו משליחי חב"ד להציב את החנוכייה, כדי לשדר "עסקים כרגיל", כמו בכל שנה. יש עיריות שאוסרות על סממנים של שמחה וחגיגיות. ויש מקומות שבהם אין בכלל חשמל עבור מבצע חנוכייה כזה. חלק מהשליחים קיבלו השבוע גנרטורים קטנים.
הרב לוי סטמבלר מהעיר קמינסקוי קיבל אישור מהעירייה, והחליט להציב גם שלט: "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". המסר הזה של חנוכה יכול לתת תקווה לכל אוקראיני בימים קשים אלה. גם הרב אברהם וולף מבית היתומים באודסה נוקט בגישה הזו: "יצאנו בקמפיין הסברה שהמסר של החנוכייה, בפרט השנה, הוא שכל אחד יכול להאיר את העולם, בכל מקום שבו הוא נמצא. אם אתה עוזר לשכן שלך לחמם מים, אם אתה מסייע בהבאת מים לשכנה שאין לה, אם אתה מעניק ציוד חם לנזקק, אתה מפיץ אור".
אבל התקווה האמיתית שלו, לדבריו, היא לנס חנוכה. שעוד לפני הדלקת הנרות כל הסיוט הזה ייפסק.
2. אבל הסיפור הוא לא אוקראינה. הרבנית ימימה מזרחי מונתה לאחרונה לנשיאת תוכנית הכשרת הרבניות של וועד רבני אירופה. השבוע אמרה לי שקל לדבר על חנוכה תחת אש, אבל אולי חשוב יותר לדבר על חנוכה תחת שפע. לא בקייב אלא בלונדון ובניו יורק. שם אף אחד לא אוסר על הדלקת חנוכיות חלילה, יש פשוט אורות מפתים יותר. אורות הכריסמס.
הבימאי סטיבן ספילברג סיפר שאחד מזיכרונות הילדות המשמעותיים ביותר שלו קשורים לחנוכה. כילד, הוא רצה לקשט את הבית באורות החג הנוצרי: "הבית שלנו נראה בעיניי כמו חור שחור באמצע השכונה המאירה", הוא נזכר. "התחננתי לאבא להיות כמו כולם. הרגשתי כמו חייזר יהודי, התביישתי בזהות שלי. רציתי להיות לא-יהודי באותו להט שבו רציתי להיות במאי קולנוע".
לאחרונה הוציא ספילברג סרט אוטוביוגרפי בחלקו, ובראיונות ההשקה סיפר שהסצנה המכוננת הזו נכנסה פנימה. הגיבור שמשחק אותו מתלונן שנרות החנוכה צנועים וקטנים ביחס לאורות חג המולד הנוצצים, אבל הוריו לא מרשים לו להצטרף למסיבה שאינו שלו.
חנוכה הוא חג הגבורה, חג מסירות הנפש והמלחמה על הזהות. אבל בעולם החופשי מסירות הנפש חמקמקה יותר. אף אנטיוכוס כבר לא רודף אחרינו, ובכפר הגלובלי הכול זמין בנטפליקס וביוטיוב.
הרבנית ימימה אומרת שזה היה המסר שלה לרבניות אירופה השבוע: "חנוכה הוא חג של אור. אור פשוט מאיר, אור לא צריך למכור את עצמו. לא צריך להסביר למה עץ האשוח של השכנים לא מתאים לנו. צריך לספר את הסיפור שלנו. אם נדע להקרין ערכים, אמת, התלהבות, משמעות, שמחה – הדור הבא פשוט ירצה להמשיך את האור הזה".
3.
אם אתם עוברים ליד תחנת הדלק של מושב נחלים, תעצרו רגע. בימים אלה ציינו 75 שנים לכ"ט בנובמבר, להחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. אבל למחרת הלילה החגיגי ההוא, מצב הרוח השתנה.
ב-30 בנובמבר בשעת בוקר, אוטובוס אחד של אגד ובו הנהג טוביה הורוביץ יצא מחדרה לירושלים. אוטובוס שני ובו הנהג אריה הלר יצא מנתניה לירושלים. חבורת פורעים ארבה בפרדס באזור פתח תקווה, היכן שהיום נמצא המושב נחלים. האוטובוס מחדרה הותקף ראשון. שני אזרחים נהרגו, ביניהם נחמה כהן, ההרוגה הראשונה של מלחמת העצמאות. עשרים דקות אחר כך, כשהגיע האוטובוס של הלר, חברי הכנופיה סימנו לו לעצור. הוא חשב שאלה נוסעים שמבקשים לעלות לירושלים וכאשר האט, נפתחה אש תופת. חמישה נוסעים נהרגו.
במשך שנים היה במקום שלט פח צנוע, שסיפר את הסיפור, אבל יום אחד הוא נעלם. יוחנן לייב, תושב נחלים, החליט שזו הזדמנות לא רק להחזיר את השלט, אלא לספר את הסיפור כמו שצריך. הוא רתם את משרד הביטחון, את המועצה האזורית חבל מודיעין ועוד, והצליח לאתר אוטובוס מאותם ימים, שדומה מאוד לאוטובוס המקורי. האוטובוס שופץ ונצבע, והוצב במקום.
הרב איתמר חייקין ששלח לי את תמונת האוטובוס החדש, אומר שיש סמליות רבה באירוע הזה, שאינו מספיק מוכר. היריות הראשונות של מלחמת העצמאות נורו על גברים, נשים וילדים. על אזרחים שנסעו לתומם לירושלים. כלומר, אויבינו ראו בכל אזרח מטרה לגיטימית. היהודים הרי הסכימו לתוכנית החלוקה ולהקמת המדינה הערבית. הערבים הם אלה שסירבו לכל אפשרות שתקום כאן מדינה יהודית, ופתחו במתקפה. "גם היעד שאליו הם נסעו הוא חשוב", הוא אומר. "זה קרה בדרך לירושלים, הלב והנשמה של המדינה החדשה. במובן מסוים, אנחנו עדיין בדרך לירושלים".
הסטטוס היהודי:
"בפרשת השבוע, פרשת 'וישב', מתחיל הקרע בין יוסף לאחיו. הם זורקים אותו לבור. אלה לא דמויות פרטיות, אלה הם 12 השבטים בעם ישראל. לכן ההכרזה של יוסף מהדהדת עד היום: 'אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ'. הוא מבקש את האחווה, את היחסים המתוקנים בין השבטים השונים בעם" (חנן פורת)
השיעור השבועי
השיעור השבועי לפרשת וישב:
להאזנה כפודקאסט
