רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

אקטיביזם שכולנו בעדו | הטור השבועי לפרשת השבוע, וארא תשפ"ג

טור לפרשת וארא תשפג
אולם בית משפט, אורי אנסבכר ז"ל, הטופס במחלקת טיפול נמרץ בשערי צדק, יציאת מצרים

1.

המאבק על דמותה של מערכת המשפט חשוב. אהרון ברק, יריב לוין, אריה דרעי, בנימין נתניהו, אסתר חיות. כל השחקנים על הבמה, בתפקיד חייהם. כתבתי פה בעבר על הרצון שלי, וכנראה של רוב הציבור, לרסן את האקטיביזם של בג"צ. צריך בהחלט לדון על איך, כמה ולמה. 

אבל זו לא חזות הכול. יש משהו שרוב אזרחי ישראל, מכל המפלגות והמגזרים, זקוקים לו כרגע ממערכת המשפט: משפט. משפט יעיל, מהיר, פשוט ואפקטיבי.

מהאזנה לשיח הציבורי נדמה שתפקידו המרכזי של השופט הוא לפסוק בסוגיות הרות-גורל, שמעצבות את עתיד האומה. אבל הפעילות הבסיסית ביותר שלו אמורה להיות להעניש פושעים ולהרחיק אותם מהחברה, לפתור סכסוכים בחוכמה, לעזור למי שצריך סעד משפטי. ומה קורה בפועל? העומס בבתי המשפט הוא בעיה ידועה, כאילו גזירת-גורל. ההליכים הפליליים והאזרחיים נמשכים שנים רבות, הדיונים לא רציפים, תיקים נדחים שוב ושוב. ישראלים רבים סובלים בגלל שנים של המתנה לצדק מאוחר, שעד שהוא מופיע, הוא כבר לא צדק. מה עם רפורמה שתטפל בכך?

הרב חיים נבון, שמוטרד גם הוא מבעיות העומק האלה במערכת, מצא לאחרונה ציטוט של אהרון ברק כבר מ-1976: "אנחנו הארכיטקטים של השינוי החברתי... איננו רואים את תפקידנו כמוגבל לטכנאות המשפטית". סליחה, טכנאות משפטית? מה הזלזול הזה בעבודה המרכזית של השופטים? האם תפקידם לפסוק בסוגיות הכי רגישות בין חרדים לחילונים, בין יהודים לערבים, או לתת צדק גם לחרדים וגם לחילונים, גם ליהודים וגם לערבים? אולי לפני הדיון אם המערכת שמאלנית או ימנית, כדאי שהוא פשוט תעבוד?

טכנאות משפטית זה לדאוג, למשל, לנועה אנסבכר. היא אמא של אורי אנסבכר שנרצחה בפיגוע בעין-יעל בירושלים לפני ארבע שנים. כן, ארבע. בימים אלה ראיינתי אותה, כי שלב הטיעונים לעונש במשפט של המחבל החל סוף סוף. הרוצח, נזכיר, נתפס יממה בלבד אחרי הרצח. למה זה לוקח ארבע שנים תמימות, וההליך עוד לא הסתיים? ואם כבר מדברים על כשלים, הרוצח ישב בעבר פעמיים בכלא הישראלי, על עבירות טרור. נועה אנסבכר אמרה לשופטים: "כבר ארבע שנים, בכל פעם שאני עוצמת עיניים, אני רואה את אורי". האם גם יריב לוין וגם אסתר חיות לא חושבים שמגיע לאימא השכולה, ולהבדיל למחבל, ולנו, לכולנו, שזה יתנהל מהר יותר?

ומה עם חברה מסחרית ש"נעקצה" אבל עד שתקבל את יומה בבית המשפט מול הרמאים, תפשוט את הרגל? ומה עם אדם שהורשע בפלילים ומסתובב עם עננה מעל ראשו במשך שנים, עד לזיכוי? 

בעיירה היהודית היו אומרים שלפעמים, מרוב דאגה לעם ישראל, שוכחים את ר' ישראל. מרוב אידיאולוגיה שוכחים את הפרט הפשוט, את היחיד. אבל העבודה השיפוטית היומיומית, השוחקת, השגרתית, האפורה, היא-היא תיקון העולם. מה עם קצת אקטיביזם שיפוטי שם, במקום שבו הוא כל כך נצרך?

2.

הרעיון הפשוט הזה פורסם כאן לפני כשנה, כיוזמה פרטית. שמחתי לשמוע שעכשיו הוא מתרחב ופורס כנפיים: כשהרופא ד"ר אליעזר בארי התמוטט מדום לב, אשתו שירה מיהרה לשערי צדק. היא גילתה אותו מאושפז שם כ"פלוני אלמוני, תעודת זהות 000000". לא היו עליו מסמכים, והיא בעצמה בקושי זיהתה אותו מבעד לכל הצינורות והמכשירים. אז היא הכינה בבית פתק אישי על דף מדפסת, פתק שמספר מי הוא, ומי מחכה לו בדאגה בחוץ. 

הצוות הרפואי התרגש מהרעיון. "בכל פעם שניגשנו למיטתו", הם אמרו לשירה, "במקום לראות אדם מורדם שלא מדבר, נזכרנו בילדים ובנכדים שלו". הם אמרו.

ד"ר בארי התאושש, ומאז הוא ואשתו מקדמים את היוזמה, עם שותפים נוספים. במחלקת טיפול נמרץ בהדסה יש כבר טופס רשמי שהמשפחות מתבקשות למלא כדי לתלות ליד המיטה: שם וגם שם חיבה, עבודה, פרטים משמעותיים, מוזיקה אהובה, ועוד. לכל איש יש שם, וגם סיפור חיים. 

עוד ועוד מחלקות מאמצות את השיטה. השבוע שירה שלחה לי תמונה שצולמה בטיפול נמרץ בשערי צדק, אותה מחלקה שבה בעלה אושפז בזמנו. כבר לא צריך להדפיס דף בבית. בתמונה ששירה שלחה רואים דף רשמי של המחלקה, ובו בקשה לספר על המאושפז. 

וכך נכתב בדף, שתלוי ליד מיטתו של קשיש שנלחם שם כעת על חייו. זה מה שקורא כל רופא שניגש אליו: "הייתי בגיל 17 במחנות, ברכבת לאושוויץ. יתום עם אחים קטנים ואימא אלמנה. שרדתי בעזרת ה' את התופת, כי רציתי לחיות. הייתי במלחמת ההתשה, ששת הימים ויום כיפור, ובעזרת השם שרדתי, כי רציתי לחיות. השם זיכה אותי באישה נפלאה שמחכה לי בבית, עם ילדים ונכדים ונינים, כולם מתוקים, וגם עכשיו בשלב קש זה אני מתפלל לעזרת ה' שיחזירני בריא לביתי, כי אני רוצה לחיות!".

3.

חמש תזכורות:

  1. פרשת השבוע היא פרשת "וארא", הפרשה השנייה בספר שמות. בפרשה מופיעות שבע מתוך עשר המכות – דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד. מדובר ב"סדנה חינוכית" עבור פרעה והעם המצרי, סדנה שמכה בכל פעם תפיסה אחרת של עבודה זרה ואלילות. הסדנה החינוכית תמשיך בשבוע הבא, בשלוש המכות האחרונות: ארבה, חושך ובכורות.
  2. משה רבנו מזכיר פעמיים בפרשה שהוא "ערל שפתיים". אלוקים בוחר בו להנהגה למרות זאת (ואולי גם בגלל זאת?). התורה מלמדת אותנו כאן שהמנהיג הגדול כל כך לא היה מושלם, ושיכולת דיבור מרשימה וסוחפת היא לא העיקר.
  3. פרעה לעומתו מציג מנהיגות אטומה ושחצנית, לכאורה ללא פגמים. הוא מתעקש לא ללמוד לקחים מהמציאות ובכל פעם, מול עשר המכות, מתמלא בעקשנות. חכמינו מספרים שפרעה היה משכים בכל בוקר לנהר הנילוס, היאור, כדי שלא ייראו אותו הולך לשירותים בארמון. הוא רצה שהנתינים שלו ייתפסו אותו כעל-אנושי, כמושלם, כאלוהי. בכל מפגש בינו לבין משה ניכרת הניגודיות הזו.
  4. בפרשה מתברר שלא רק את פרעה צריך לשכנע לקראת יציאת מצרים. גם עם ישראל לא מספיק בשל. צריך להוציא אותו ממצרים, אבל לא פחות מזה, צריך גם להוציא את מצרים ממנו... בני ישראל לא שומעים את בשורת הגאולה של משה, כשהוא מגיע לספר להם על סוף העבדות. למה? "*מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". הם יותר מדיי טרודים ומשועבדים. פרשנינו מסבירים שגם אנחנו, כיום, יכולים לפספס בשורות של גאולה בגלל עומס-יתר.
  5. לשבת שלפני ראש חודש קוראים "שבת מברכים", כי מברכים בה את החודש שיתחיל השבוע. אז בשבת הזו מברכים את חודש שבט, שיתחיל ביום שני. באמצעו של החודש החדש – ט"ו בשבט, חג האילנות. השנה מציינים אותו אחרי שנת שמיטה, שבה האדמה שבתה. 

שבת שלום וחודש טוב. 

הסטטוס היהודי

"אומרים שיציאת מצרים לא נגמרה, שאנחנו עדיין משועבדים. משועבדים לחירות. הגישה היא: 'תנצל את החופש. תצבור כמה שיותר חוויות והישגים'. אבל במרוץ הזה אנחנו מפספסים את החירות האמיתית: לבחור בשקט ובשמחה רק אפשרות אחת. צריך לצאת לחירות מרדיפת מהחירות המוגזמת" (הרב ניר מנוסי)

השיעור השבועי

להאזנה כפודקאסט

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.