רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

אז מה עושים?

1.

רוב החרדים בישראל נענשים פעמיים בקורונה: גם שומרים היטב על ההנחיות ומתמודדים עם תחלואה ותמותה, וגם הופכים לשנואים ולחסרי אחריות בעיני המגזרים האחרים. אני מכירה אין־ספור חרדים כאלה, שכל ילדיהם בבית, אבל בטלוויזיה אומרים שמערכת החינוך שלהם פתוחה. שערכו חתונות של 20 איש, ולהבדיל הלוויות של עשרה אנשים, אבל כשהם עולים לאוטובוס מסתכלים עליהם כאילו אתמול רקדו בחתונה של אלפים. אף אחד לא מראה במהדורה מאות פעמים בלופ קטע וידיאו של עוד יום שלהם בבית, שומרים על הסגר, ולכן נדמה שהם לא קיימים. נדמה לי שכל החרדים שאני מכירה הם כאלה. אני באמת לא מכירה מישהו שלא מקפיד. אבל, מה לעשות, המציאות לא מורכבת רק מרשימת אנשי הקשר שלי.
ובכל זאת, אי־אפשר רק לפטור את הבעיה בטיעון המוכר, שבדרך כלל נכון - "זה מיעוט זניח". אני מתייחסת כבר שנים בביטול לסיקור האובססיבי של מאה שערים, שמייצגת פחות מאלפית מהציבור החרדי. זה מקום שמצטלם טוב, אבל לא משקף את המגזר כלל. אלא שהפעם, לצערנו, זו לא רק מאה שערים. הפעם זו שאלה אמיתית שמטרידה לא רק את מי שרוצה לקושש שנאה ומנדטים. איך ייתכן שאחרי כמעט שנה, יש עדיין מיעוט שמזלזל במצווה הבסיסית ביותר – שמירת חיי אדם? האם הנוהג החשוב והיפה (להתקהל בשמחות) גובר על ההלכה הפשוטה (פיקוח נפש)? נכון, אלפים רוקדים בבלפור והמונים הצטופפו בנתב"ג בדרך לדובאי וביישובים הערביים היו חתונות שלא לדבר על הר הבית, אבל ממתי ביהדות הטיעון "אבל גם הם לא בסדר" הוא טיעון? איך אפשר להתעלם מיולדות מאושפזות, מקשישים מבודדים, ממדינה שלמה ששרויה בצער ובחרדה, ולחגוג כאילו אתה לא סופר אף אחד, תוך סיכון עצמי וסיכון אחרים? ולמה צריך בכלל שוטרים שיאכפו את החוק, למה מי שיודע היטב להחמיר בעניינים רבים, לא מחמיר גם כאן ומקפיד על ההנחיות הקפדה יתרה?
השאלות האלה ימשיכו להדהד גם אם עכשיו הקיצונים יתעשתו סוף־סוף (ונראה לי שהם אכן תופסים את עצמם אחרי השבוע האחרון), גם אם האכיפה והענישה יוגברו, וגם אם עוד כמה חודשים הכל ייגמר, בעזרת השם, ונמשיך הלאה.

2.

הנה כיוון למחשבה עתידית, מול ההתנהגות המאכזבת הזאת: בשבת הזאת, בתאריך י' שבט, לפני 70 שנה, נכנס הרבי מלובביץ' לתפקידו. הצעיר המוכשר, הרב מנחם מנדל שניאורסון, הפך לאדמו"ר, למנהיג תנועת חב"ד, והחל לחולל מהפכה. בחב"ד יציינו בשבת את התאריך העגול והחגיגי, ואולי כדאי לכולנו להטות אוזן לתכנים. אולי נוכל לפתור לא רק את הקיטוב סביב הקורונה, אלא את הבעיה הבסיסית של העם היהודי בתקופתנו. איך?
נתקלתי השבוע במכתב שמישהי כתבה לרבי מלובביץ', ובו התייחסה אליו בכעס כאחראי בלעדי על היהדות האורתודוקסית ועל התנהגותה. הרבי ענה בתקיפות: היהדות לא שייכת לי, וההגדרות האלה של דתי וחילוני הן הגדרות אנושיות שאנחנו יצרנו. היהדות היא אמת והיא אוצר, בבעלות משותפת של כולנו. האחריות לקיומה מוטלת על כתפייך כמו שהיא מוטלת על כתפיי. אל תסיקי מסקנות מאנשים (שאינם מושלמים כידוע) על התורה עצמה.
כלומר, המצב הנוכחי שלנו יוצר עיוותים, אצל כולם, הן אצל מי שזרק את התורה וחושב שאין לו אחריות עליה, והן אצל מי שחי בתודעה שהוא היחיד ששומר אותה מכל משמר ולעיתים בטוח שכולם נגדו. זה פשוט לא המצב הבריא והטבעי שבו אנחנו אמורים לחיות. בהר סיני קיבלנו את התורה כולנו כאחד, והתחייבנו להעבירה לדור הבא בשמחה וברצון. זה עבד אלפי שנים, אבל בתקופתנו משהו משתבש. התבצרנו. התרחקנו. טוקבקיסטים שכותבים שצריך להזרים גז לישיבות, או מפגינים שצועקים "נאצים" על שוטרים - חושבים שהם אויבים משני צידי המתרס, אבל הם לא שונים כל כך זה מזה. כשהמצב לא מאוזן, נוצרות מוטציות כאלה. איך אמר לי פעם רב חשוב? "כשאני מלמד חילוני תורה אני לא רוצה שהוא יהפוך להיות כמוני, אני רוצה שהוא יעזור גם לעצמו וגם לנו. אנחנו לא יכולים לבד. צריך את כולנו בסיפור הזה".
הפרות הקורונה גורמות לרבים לכעוס ולהתרחק. אם ככה נראית היהדות, הם אומרים לעצמם, אז אני לא בסיפור. הרבי מלובביץ' ראה את העולם היהודי בעליבותו אחרי השואה, חשש שרבים ינטשו לחלוטין, וכך החל את התנועה הגדולה שלו: לא החוצה, אלא פנימה. לייצר יהדות אטרקטיבית, רלוונטית, מלאת שליחות. הוא אמר תמיד ליהודים שזיהו בעיות שהם צריכים לעשות בדיוק את ההפך מהאינסטינקט - לא לברוח, אלא לתקן. לא לבזבז את כל הזמן על תלונות וקיטורים (תכלס, זו הטקטיקה של רובנו בימים אלה). אתה לא מרוצה? תשפר. מול מפירי הקורונה – אל תוותר, תבנה מודל יהודי אחראי יותר, סולידרי יותר. אל תהיה אוהד, הוא נהג לומר, תהיה שחקן. אם חלקים בקבוצה מפשלים, אל תשב על היציע ותקלל אותם, אלא תרד לדשא ותתחיל לשחק, כדי לשפר את התוצאה. גם אתה חלק חשוב בקבוצה.

3.

השבוע נחצה הקו. למעלה מ-4,000 נפטרים מקורונה בישראל. ראוי היה להספיד כל אחד מהם, ללמוד ממנו ולתאר את האבידה, אבל לא נוכל. הנה משהו קטן על אחד מהאלפים, ויהיו הדברים לעילוי נשמת כולם.
ד"ר נהורה עמר-גברילמן כתבה לי על סבא שלה, יהונתן מזוז, בן 93. הוא עלה לארץ מהאי ג'רבה שבתוניסיה, חי בצפת וגידל עם רעייתו שרה משפחה לתפארת, בתוכה גם ילדה שאימצו. הוא היה מורה ומנהל בבתי ספר באזור, קיבל את פרס יקיר החינוך ממשרד החינוך, ואחרי פרישתו לגמלאות כתב ספרים רבים על יהדות ג'רבה ועל פרשת השבוע. התמונה האחרונה שלו צולמה לפני שבוע, בשיעור זום שהעביר בהתלהבות לילדיו, לנכדיו ולניניו מכל רחבי הארץ.
רבים מבני המשפחה של נפטרי הקורונה מספרים על החמצה, על תחושה שלא הספיקו. נהורה הספיקה. לפני כשנתיים שמה לב שיש שני משפטים שהיא אומרת לעצמה: חבל שאני לא מספיק בקשר עם סבא ולא שומעת את כל מה שיש לו לספר. וגם: חבל שאני לא מצליחה ללמוד את פרשת השבוע באופן מסודר. אז היא החליטה לקבוע איתו פגישה שבועית, חברותא, שבה גם הנציחה מנהגים ומסורות של יהדות ג'רבה. הם הספיקו ללמוד יחד את כל התורה.
על פרשת השבוע, פרשת "בוא", הם התעכבו ארוכות. יציאת מצרים היא הסיפור הכי חשוב שלנו, הוא אמר לה, זה השיעור הכי חשוב בתולדות האנושות. "והגדת לבנך" זו מצווה, הסביר, יש לנו אחריות גדולה להעביר את סיפור יציאת מצרים הלאה.
השבוע, במהלך השבעה, נהורה התרפקה על שעות של צילומים, הקלטות ורישומים, בתחושה שלא פספסה, שהם קיימו יחד את מצוות "והגדת לנכדתך".


הסטטוס היהודי: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ... וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם וְהָיָה כִּי יִשְׁאלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת? וְאמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (יציאת מצרים, פרשת השבוע, פרשת "בוא")

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.