באיזה צד אנחנו?

1.

"מה לדעתך הבעיה הכי גדולה בפוליטיקה שלנו?", שאלה אותי מדריכה בנוער העובד והלומד, בסוף שיחה לקראת יום הזיכרון ליצחק רבין.
"חסן עיד", עניתי לה, ומול המבטים המופתעים שלא שמעו את השם הזה, הסברתי: בואו נתחיל ברומניה, בשנת 1937. אבי הר אבן נולד שם, עלה לישראל, ובמשך שנים עסק בפיתוח מערכות נשק מתקדמות עבור צה"ל. הוא היה לאלוף משנה, מבכירי התעשייה האווירית, מנהל סוכנות החלל הישראלית, חתן פרס ביטחון ישראל. הוא נישא למרים, הקים משפחה, ובמאי האחרון יצא לחופשה משפחתית בעכו והתאכסן במלון האפנדי המפורסם. כשכמה תושבי עכו הערבים הציתו את המלון, אבי, שישן בחדרו, נפגע קשה מכוויות ומשאיפת עשן ולבסוף נפטר מפצעיו.
אין פה מקום לטיעונים על הכיבוש בעזה או על גרעינים תורניים. אין הצדקה ואין מחילה, כשאזרח ישראלי יקר הולך לישון במלון בעיר תיירות צפונית ולא קם, בגלל שכנים טרוריסטים. בהנחה שיש פה שני צדדים, אין לי ספק באיזה צד אני: בצד של אבי. הקהל, בחולצות תנועה כחולות, הינהן.
נגד חסן עיד הוגש לאחרונה כתב אישום שמייחס לו את הצתת מלון האפנדי. בעכו הוקם אוהל מחאה בדרישה לשחרר אותו ועוד פורעים ממעצר. ח"כ סעיד אלחרומי הגיע לשם, להביע תמיכה, כמה ימים לפני שהלך לעולמו. אלחרומי נאם שם בלהט, ומאחוריו השלט: "עכו לא תנטוש את בניה בבתי הכלא של הכיבוש". לא רק התמונה של חסן עיד הופיעה במאהל המחאה בעכו. גם פרצופו של חביב אבו־חביב, שהשתתף בתקיפה של מרדכי כץ ושל מור ג'נאשווילי בעיר. וגם פניהם של קוסאי עבאס, בילאל חילואני ואדהם בשיר, שגם הם השתתפו בניסיון הלינץ' של ג'נאשווילי.
אלחרומי, יו"ר ועדת הפנים בכנסת, אדם שבו היה תלוי כל קיומה של הקואליציה, הבהיר בבירור באיזה צד הוא. הוא לא בצד של אבי הר אבן, הוא בצד של חסן עיד. כמוהו גם ווליד טאהא, עאידה תומא סלימאן, ועוד חברי כנסת של המשותפת ושל רע"מ, שאפילו לא מנסים להסתיר זאת.
דיברו הרבה השבוע על כך שאיימן עודה דחף את איתמר בן גביר, אבל עזבו רגע את האלימות, עצם העובדה שהוא מבקר עציר ביטחוני אינה שערורייה? המגזר הערבי סופר עוד ועוד גופות, במצב חירום של אלימות פנימית, והוא בוחר להקדיש זמן דווקא לזה? העציר, אגב, הוא מקדאד קוואסמה מחברון. האישום נגדו חסוי, אבל לפני שאיימן עודה בא לבקרו, צילצל אליו מקטאר ראש הלשכה המדינית של חמאס איסמעיל הנייה, שרצה לחזק אותו ולהביע סולידריות. דמיינו את הסיטואציה: הנייה מצלצל, ואז עודה בדלת. ושוב עולה השאלה הצלולה: באיזה צד אנחנו?
הצעירה בחולצה הכחולה לא הרפתה: "אבל גם נתניהו חשב ללכת עם רע"מ", אמרה. נכון, עניתי, והייתי אומרת לך את אותו הדבר גם במצב שבו נתניהו היה תלוי כך באצבעות של מי שמבקרים מחבלים. השאלה "ביבי לא ביבי" היא חשובה, אבל היא לקחה בשבי את כל השאלות האחרות, ובסופו של דבר במקום ממשלה של 70־80 מנדטים של קונצנזוס יהודי־ציוני בסיסי, היהודים רבים ומתקוטטים ביניהם, עד שאף אחד מהצדדים לא יכול להגיע אפילו ל־60 מנדטים, והם נאלצים לתת את המפתחות לתנועה האיסלאמית ולמועצת השורא.
חסן עיד בטח מרוצה.

2.

ועכשיו לקואליציות אחרות, יציבות יותר. זה אירוע שלא דווח בכותרות הראשיות, אבל הוא מסמל תהליכי עומק בחברה הישראלית. הזמרת מירי מסיקה החליטה להפיק בבריכת הסולטן ערב לנשים בלבד. תחת הכותרת "שירת הים" היא הזמינה את הרבנית ימימה מזרחי, ולצידה הזמרות קרן פלס, דיקלה, אתי אנקרי ודין דין אביב.
התמהיל הנשי המגוון הזה משך קהל מגוון לא פחות: מאות נשים מילאו את בריכת הסולטן, מכל רחבי הארץ. קיבוצניקיות לצד חרדיות, מתנחלות לצד תל־אביביות. זה לא היה ערב שיח והיכרות פורמלי, כמו שנהוג באירועי פיוס והידברות, אלא שבסופו הן כולן רקדו יחד. "הכי מרגש זה שהיו שם נשים שבאו בגלל הרבנית, ולא יודעות בכלל מי אני", אמרה לי השבוע מירי מסיקה, שעוד לא נרגעה מהאירוע ומהבשורה התרבותית שבו.
"אחרי שלא נתנו לאתי אנקרי להופיע לנשים בלבד, התעוררה סערה ובצדק", אמרה לי אחת ממפיקות האירוע. "מרוב ליברליות, פשוט חוסמים פה את התרבות לנשים שלא רוצות לרקוד ליד גברים. הערב הזה הוא ההוכחה שלא מדובר בהדרה, אלא בהאדרה. עובדה שאפילו נשים חילוניות רוצות אירועים כאלה. אין פה שום מימון של שום עירייה או גוף חיצוני, רק רצון אמיתי שצומח מהשטח לייצר אחדות נשית, שאולי יכולה ללמד משהו את הגברים".

3.

בשבת הקרובה, שבה קוראים את פרשת "וַיֵּרָא", מציינים את המסורת שתופסת תאוצה בשנים האחרונות: השבת העולמית. אינספור ארגונים יהודיים בכל העולם פועלים כדי שכולנו נציין אותה יחד, בשלל דרכים. בהאנגר 11 בתל־אביב תיערך סעודת שבת לאלף איש, בקמפוסים בארה"ב מארגנים קבלות שבת ענקיות, ובסתם בניינים ברחבי הארץ שכנים מזמינים אלה את אלה.
השבוע שבר את הרשת הסרטון שהעלתה רותם סלע, ובו טקסט קצר שכתבה הבת שלה, שמתחננת שאמא תעזוב כבר את הטלפון ותיתן לה קצת תשומת לב. הבת שלה לא תיזמנה את זה לשבת העולמית, אבל רבים מרגישים קצת כמוה, במרוץ בלתי פוסק. לא רק ההודעות בווטסאפ עברו לאחרונה למהירות כפולה, גם החיים שלנו. שבת היא ההזדמנות לחזור לקצב הרגיל. לאכול, לישון, לדבר, להתפלל, לשיר, לקרוא. להתנתק כדי להתחבר. שבת שלום.

הסטטוס היהודי: "מדוע אברהם הוא אבינו? התורה לא מספרת שהוא היה הנואם הכי כריזמטי, האיש הכי עשיר או הלוחם הכי מוצלח. רק סיבה אחת מסבירה מדוע נבחר, כך אלוקים אומר עליו בפרשת 'וירא': 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. זוהי בשורה מהפכנית: אברהם לא נבחר בגלל הצלחות חיצוניות, אלא כי הוא יהיה אבא טוב ומחנך טוב. זה העיקר" (הרב פרופ' יונתן זקס, במלאת שנה לפטירתו השבוע)