רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

12 סוגים של ברכה - השיעור השבועי - פרשת ויחי תשע"ט

פרשת ויחי

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת "ויחי", האחרונה בספר בראשית, פרשה מספר 12. התחלנו בבריאת העולם, דרך קין והבל והגירוש מגן עדן, נוח והמבול, אברהם, יצחק ויעקב על כל תולדותיהם, וכעת – האב השלישי והאחרון עומד להיפטר מן העולם. יעקב אבינו קורא לכל צאצאיו למעמד המכונן – כולם סביב מיטתו, והוא עובר אחד אחד. הוא נפרד מהם, מברך אותם, ואנחנו נתמקד הפעם ברגעים האלה בלבד. ננסה לפצח את הברכה שכל שבט מקבל, 12 ברכות, 12 קודים וסודות שחודרים לעומק נשמתם, וגם לעומק נשמתנו. לא נקרא את כל הברכות בכל פעם, ולא נביא את כל הפירושים בכל פעם, אבל כן ננסה להבין מה 12 המסרים של יעקב רגע לפני פטירתו. כשיש ביקורת כלפי השבטים הקדושים, אנחנו כמובן זוכרים שמדובר בדרגות שאינן הדרגות שלנו, ומי שמותח את הביקורת העדינה זה אבא שלהם, יעקב אבינו, ולא אנחנו. וככה זה מתחיל, בקריאה כללית של יעקב: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.

1. ראובן – לא להיות פזיז

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר

ראובן הוא הבכור. אבל ראינו לאורך ספר בראשית שלא תמיד מי שבכור ביולוגית מקבל את הבכורה הרוחנית וממשיך את הדרך. לאורך הספר, יש כמה אירועים שבהם נראה שראובן נחפז, מהיר, ויעקב מדבר פה על שיקול הדעת הזה, שהוא בוסרי, לא בשל, חסר מתינות, אימפולסיבי, מבוהל. כך למשל ראובן ניסה "לבלבל מצעו של אביו", לקחת את המצעים של אביו לאוהל של לאה אמו. הוא רצה שיהיו לה עוד ילדים מיעקב. בהמשך ראובן שכנראה היה אחראי על יוסף לא מצליח למנוע את מכירתו, הוא משכנע את האחים לזרוק אותו לבור אבל כשהוא הולך הם מוכרים אותו. מסופר שהוא עשה על כך תשובה והצטער מאוד. אחר כך הוא אומר משפט חריף, כשהם מנסים לשכנע את יעקב להוריד גם את בנימין למצרים, שימו לב להבדל, ראובן אומר:

וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ

רש"י כותב שם: אמר יעקב לראובן: בכור שוטה, וכי בניך הם ולא בני?

בעוד יהודה אומר באותו מעמד: אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים.

אנחנו רואים פה את ההבדל בגישה, בבגרות, ביחס. כל האירועים האלה גורמים ליעקב לומר לראובן: צריך לגלות אחריות ושליטה, לא לפעול בחיפזון. צריך ישוב דעת בחיים ולא בהלה. לכן יעקב שומר על כבודו כבכור, אבל הוא לא ינהיג את כולם, בגלל אותה תכונה של "פחז כמים".

שמעתי אגב עוד רעיון: מים הם דבר שמקבל את צורת הכלי שאליו הוא נכנס, הם לא מספיק עמידים ויציבים. אדם שהוא כמו מים הוא אדם שמושפע מהר מהסביבה, הוא מאמץ אותה. הוא לא יכול להנהיג.

2-3. שמעון ולוי – מוסר יהודי

שני האחים הבאים מקבלים את ברכתם ביחד: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

רש"י: בעצה אחת על שכם ועל יוסף.

הוא מזכיר להם את מעשה שכם, את מכירת יוסף, ואלה שני מעשים אלימים, קשים ומצערים.

רש"י: כלי חמס – אומנות זו של רציחה, חמס היא בידיכם, מברכת עשיו היא זו. אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה ממנו.

יעקב יודע היטב מהי האומנות של עשיו, זה אחיו, אבל את הילדים שלו הוא רוצה לחנך אחרת, לא לפי התרבות של הדוד עשיו, רחוק מעולם הערכים שלו. לכן קשה לו לראות את מעשיהם של שמעון ולוי, שגם מוכרים את יוסף וגם "נוקמים" בשכם. נזכיר: שכם בן חמור חטף את דינה והתעלל בה, שמעון ולוי עושים איתו הסכם, ברית, לפיו הוא ואנשי עירו יעשו ברית מילה, וכשהוא חלש וכואב, הם משתלטים על העיר שכם והורגים כל זכר, לוקחים בשבי את הנשים והטף ואת רכוש העיר לוקחים כשלל. כבר אז יעקב מביע צער על כך ("עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ") אבל מתברר שזה לא הספיק. גם כעת לקראת פטירתו, יעקב מדבר על כך. הוא לא אהב את המעשה, זו לא דרכנו, יש מוסר יהודי והוא אחר. לא עושים פעולות נקם כאלה בעיר שלמה. ויש פה עוד נקודה – פרשנים רבים טוענים שבשני המקרים, יש חוסר התייעצות עם אבא. שמעון ולוי הם בנים של יעקב אבינו, לא ראוי לשאול, להתייעץ, לשמוע את דעתו? זו סכנה לא להסתמך על הדורות הקודמים, על אנשים גדולים – זה גורם לטעויות. הדור הצעיר לא יכול להכריע לבד.

אבל יש פתרון – הקנאות הזו תתפזר, כדי לווסת אותה ולהרגיע אותה. יעקב אומר "אפיצם" ו"אחלקם": שבט שמעון יהיה בנחלה שמובלעת בתוך שבט יהודה, ושבט לוי יתפזר כידוע בין כל השבטים. יש מקום לקנאות אבל במידה ובזמן ובמקום הנכון, במינונים נמוכים, לא כך. אנחנו נלחמים אחרת.

4. יהודה – מודה בטעותו

אחרי ראובן, שמעון ולוי, מגיע – יהודה, והוא חושש: "לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה נסוג לאחוריו, שלא יוכיחנו על מעשה תמר, וקראו יעקב בדברי ריצוי: יהודה לא אתה כמותם, יהודה, אתה יודוך אחיך" (רש"י).

עד עתה ראינו תוכחות ולא ברכות. הרב שלמה וולבה מסביר שלפעמים תוכחה היא הברכה הכי גדולה. אדם יכול לחיות חיים שלמים, הוא אומר, בלי לדעת מה הם חסרונותיו. לכן חשוב לדעת על מה אנחנו צריכים לעבוד, איפה להשתפר, מה לתקן. ובכל זאת, מה עם ברכה שהיא ברכה ולא ברכה שהיא תוכחה? הנה, סוף סוף מגיעה ברכה, ברכה מכל הלב, שלמה ומלאה:

יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ. יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.

בעצם הוא מקבל כאן סוג של בכורה. אחרי ראובן שמעון ולוי, זה סדר לידתם, הילד הרביעי מקבל ברכה מפוארת כזו. יהודה יהיה המנהיג, המוביל, מהשבט הזה יגיעו המנהיגים של עם ישראל עד עולם. למה? האם יהודה לא חטא, כמו ראובן, שמעון ולוי? ודאי שהוא חטא. אבל יהודה עשה תשובה, ידע לתקן, ודווקא מתוך החטא – הוא השתנה והתעלה. כזו התנהגות – יעקב מברך. אנחנו כולנו נקראים יהודים על שמו, ורוב ככל העם היהודי היום הוא צאצא שלו, זה השבט המרכזי ששרד.

הנה דוגמה: אחרי החטא עם תמר יהודה אומר: "צדקה ממני". הוא מוחל על כבודו כשופט ומנהיג ומודה בטעות ומציל את חייה. ועוד דוגמה: אחרי מכירת יוסף, יהודה לוקח ערבות מלאה על בנימין ואומר שהוא מוכן להיות עבד תחתיו, רק כדי שבנימין ישוחרר בחזרה לאביו. אדם שמודה ככה ראוי לברכות כאלה. משבט זה בא דוד מלך ישראל, ועל פי המסורת גם משיח בן דוד.

את עיקר פועלו של יהודה תיארנו בשבוע שעבר בנאום שלו בפרשת ויגש. "ויגש יהודה", נאמר שם, ואז במשך 17 פסוקים הוא מדבר ומדבר על לבו של יוסף, מפגין ערבות הדדית מקסימלית עם בנימין, ואכן זוכה להגיע ללבו ולגרום לו לבכות ולהתגלות לאחים ולהתאחד ולהתפייס איתם.

הרב שי ויצמן כתב קטע קצר ונפלא על הנאום הזה של יהודה: בעולם בו הידע הולך ונעשה נגיש ומהיר יותר, במציאות בה אנחנו מורגלים לקלוט רק מה שצבעוני, מרעיש ומעניין – נדרשים אנו יותר ויותר למידותיו של יהודה. במבט ראשון, לא מובן כל כך מה החידוש הגדול בנאומו חוצב הלהבות לפני יוסף. למעשה, כל דבריו הם לא יותר מחזרה סתמית על כל מה שאירע.

כיצד באמת נאום שגרתי כל כך גורם ליוסף להישבר ולחשוף את זהותו לפני אחיו?

שמא זה כל מה שיהודה מבקש: לחזור על הדברים כפשוטם. להקשיב להם, להפנים אותם. מידת החזרה היא מידה גדולה וחשובה מאוד בכל לימוד. בטח ובטח בהקשבה זה לזה.

אבל יהודה לא רק חוזר על הדברים אלא עושה מעשה נוסף: הוא מדבר באוזני יוסף, ללא מתרגם: "ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני" שהרי עד לרגע זה היה "המליץ בינותם". הוא מבין כעת שרק דיבור ישיר יכול לשנות כאן משהו.

יהודה קורא בקול: די למתווכים, לשליחים ולרמזים הבלתי נגמרים.

דווקא בגלל שקצב החיים שלנו הולך וגובר מיום ליום, הבה לא נתבייש לומר את מה שצריך יותר מפעם אחת. שינון והפנמה הם כלים הכרחיים בהבנה.

במציאות בה דיבור ישיר בין הבריות הולך ופוחת, הבה נדבר יותר אחד באוזני השני, נביט איש בעיני רעהו.

ברגע בו הקשר בינינו ייעשה ישיר ומובן יותר, אולי גם אנו נזכה להגיע לאמפתיה והבנת הזולת".

זה מה שיהודה עושה, והשבוע הוא מקבל על כך ברכה.  כמה קשה לדבר מהלב, כמה קשה שגם הלב השני יהיה פתוח, יש המון תקלות וקצר בתקשורת. שמעתי על כמה "תאונות אימוג'ים", גם אצלי זה קורה, כי לא הבנתי מה שלחו לי או מה אני שלחתי – זה מעליב, זה מצחיק? צוחקים פה עליי או שצוחקים איתי? מה המשמעות של סמיילי צהוב עם דמעה ולב וקריצה, ומה ההבדל בינו לבין סמיילי צהוב עם פה פעור וסומק?

5. זבולון – מסחר כשר

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן.

זבולון אכן מקבל בארץ ישראל נחלה באזור קרוב לים, הוא מצוי באופן תדיר ליד נמל, ליד אוניות מסחר, ומביא מזון לשבט יששכר. אבל תפקידו לא רק להביא מזון, אנחנו לא רק מרוויחים ואז נותנים צדקה, אלא גם הדרך שבה מרוויחים צריכה להיות כשרה. במסכת שבת מופיע המסר הנוקב הבא: "אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?".

כלומר, מה הדבר הראשון ששואלים אדם בעולם הבא: נשאת ונתת באמונה? איך היה המשא ומתן שלך, איך ניהלת אותו? בסדרת השאלות, ב"ראיון" הזה אחרי 120, זו השאלה הראשונה בסדרת השאלות. מה זה אומר משא ומתן באמונה? הנה הסבר יפה מתוך ספר "ערוך השולחן" שכתב הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, אחד מספרי ההלכה שנתחבר לפי סדר סימני הספר "שולחן ערוך":

"משא ומתן באמונה' – אין הכוונה שלא יגנוב ולא יגזול או לעשות מידות ומשקלות שקרים, שדברים אלו אין נכנסים בכלל זה, שהעושה כן הוא רשע גמור. ואסור לגנוב או לגזול או להונות, בין ליהודי בין לאינו יהודי. ומן התורה עוברים בלאו על גניבת וגזילת אינו יהודי כמו על של יהודי. אלא הכוונה שיהא 'הן' שלו צדק, ו'לאו' שלו צדק. וכשאומר שסחורה זו עולה לו כך וכך, ושהיא טובה – לא ישקר אף בכל שהוא. ושיהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות ודיבורו בנחת, ולא יצעק ולא יחרף ולא יכעוס. וסוף הדבר שגם מסחרו הולך בשם טוב ופרנסתו מזומנת לו, והכל מאמינים לו. והבוטח בה' – חסד יסובבנו".

כולנו נתקלים לפעמים בבעלי מקצוע כאלה, ופשוט מרגישים טוב לגביהם. הם הגונים, נחמדים, טובים, מקדשי שם שמיים, מענטשים. לא מדובר רק על סוחר בשוק, כל אחד מאיתנו הוא גם קונה וגם מוכר, גם בייביסיטר היא בעלת עסק שיכולה לשאת ולתת באמונה ויכולה חלילה לא...

6. יששכר – לאיש התורה יש מנוחה

זבולון ויששכר הם שותפים. בהמשך התורה, משה רבינו יגיד עליהם את הביטוי המפורסם: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. יששכר לומד כי זבולון מפרנס גם אותו, יש עד היום דבר ושמו "הסכם יששכר וזבולון", הסכם בין אדם בעל יכולת כלכלית לבין תלמיד חכם עני, העשיר הופך שותף בתורה ושכר המצווה מתחלק. יש על כך דיונים רבים, איך וכמה ולמה, אבל בואו נדבר רגע על הצד של יששכר – כמו שאצל זבולון הוא לא רק עוסק במסחר, אלא המסחר שלו כשר ואמין ומקדש שם שמיים, גם כאן אנחנו רואים שלימוד התורה של יששכר מוביל לעוד ברכה, ברכה ושמה – מנוחה:

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד.

רש"י: חמור גרם – סובל עול תורה, כחמור חזק שמטעינים אותה משא כבד.

וירא מנוחה כי טוב – ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות.

ויט שכמו לסבול – עול תורה.

ויהי למס עובד – לכל אחיו ישראל, לפסוק להם הוראות של תורה.

יש פה גם מנוחה ונעימות, אבל הוא גם עובד ומטה את שכמו וסובל. למה? זה מצד אחד עול ועמל ומסירות והתמדה, ומצד שני זה טוב ונעים ונכון ורגוע ומרגיע. ראיתי אצל הרבה פרשנים את האמירה שהברכה הזו, הכותרת שלה היא: מנוחת נפש, שלווה, יציבות, רוגע, יישוב הדעת. וזוהי הרי בעצם גם הכותרת של רבי נחמן לדורנו: יישוב הדעת. זה העיקר, זו הבעיה, כל הבעיות שלנו נובעות מבעיה אחת – שאין לנו יישוב הדעת.

הבלבול הגדול – אומרים לנו חכמינו – שאנחנו חושבים שמנוחת הגוף משמעה מנוחה. זה לא נכון. מנוחת הגוף אינה תמיד מנוחה. סתם מנוחה – יכולה להיות שעמום, בזבוז זמן. זה לא היעד. מנוחה זה לעשות מה שנכון, בשמחה, עם אנרגיה, עם יישוב הדעת. יששכר עובד קשה, מתאמץ, אבל יש לו יישוב הדעת למרות העמל, יש לו מנוחה אמיתית כי הוא עושה את הדבר הנכון בדרך הנכונה. ניעזר ברב אלימלך בר שאול שכותב על כך: "מחוץ לתורה אין מנוחת נפש, ובאין מנוחת נפש אין כל מנוחה. החיים הם צרור פחדים וספקות ואשליות וייאוש אם אין בהם אור וחום של תורה" (הרב אלימלך בר שאול)

יעקב אומר לנו, או בעצם יששכר מלמד אותנו, שתורה זו לא רק משימה, אלא שזו גם הדרך היחידה להגיע למנוחת נפש, ליישוב הדעת. ובעצם, אולי קצת התבלבלנו – התורה יכולה לעשות אותנו עצבניים או עצובים, אם לא חיים אותה נכון, והחידוש הוא: זה אמור להוסיף בך שמחה ומנוחה. אתה צריך לבדוק אם הדברים מוסיפים בך יישוב הדעת. אם לא, אתה לא עושה נכון, תתקן.

איפה רואים זאת? אצל אנשים גדולים. אצל הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל ראינו כזו שלוות נפש, שאני לא חושבת שראיתי אצל עוד אנשים. אם אתה עושה את הדבר הנכון ודבוק בו, מה יש להיות עצבני ומבוהל?

נסכם את ברכת יששכר: במלחמת התרבות הנוכחית התורה במאבק, ויש במקביל גם מאבק על המנוחה ושלוות הנפש, והנה מתברר שיש קשר. התורה אמורה להביא ליישוב הדעת. אגב, רק היום ראיתי ידיעה על מחקר חדש, מחקר של אוניברסיטה בפנסילבניה, על תופעה ששמה: sleeptexting, סימוס מתוך שינה. 25% מהסטודנטים שנבדקו עושים זאת, הם מסמסים תוך כדי שהם נרדמים, וגם קמים מנומנמים מתוך שינה, וגם ישנים עם הסלולרי ביד ושולחים דברים מקושקשים ומבולבלים תוך כדי שינה. "וירא מנוחה כי רע"...

7. דן – מלחמה מתוך תפילה

דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'.

תפקידיו של דן יהיו בתחום המשפט והדין, אבל גם לעשות משפט ודין כלומר להילחם. שמשון הוא משבט דן, ומדובר כאן על המלחמות שלו, ועל עוד מלחמות ששבט דן יוביל, ולבסוף יעקב רואה גם את ההפסדים במלחמות האלה, הוא רואה את מפלת שמשון, "ויפול רכבו אחור". זוהי הפעם הראשונה בברכות שיש תיאור כזה של הפסד, ואז הוא אומר לנו את המשפט הזה, שהופך לאיזה קוד, לבסיס של תפילה, למשפט מאוד מפורסם: לישועתך קיוויתי ה'.

פרשנים רבים כותבים כך: יעקב ראה ברוח הקודש את שמשון בתקופת השופטים, שתשועתו לא תהיה שלמה, והוא מתפלל כבר עכשיו לישועתו. כך למשל נאמר בספר "דעת זקנים": "כיוון שראה יעקב אבינו גבורת שמשון, אמר: אף על פי שזה גיבור נוצח, אין נכון להתהלל בגבורתו... עד שהודה שאין הגבורה רק מהשם לבדו, שהגבורה והניצוח לקב"ה, שנאמר: לישועתך קיוויתי ה'".

צריך לנהל מלחמות מתוך אמונה, להכניס את ה' לתוכן. בהקשר הזה, אני רוצה להראות לכם מסרון של נתנאל פלבר, החייל הפצוע. הוא נפצע בתקרית שבה נהרגו בשבוע שעבר 2 חיילים בטרמפיאדה בגבעת אסף. חבר שלו כתב לי השבוע ככה, וביקש שנקריא פה את הדברים ונראה את ההודעה שנשלחה: "שלום סיון, מצאתי את זה באחת מקבוצות הוואצאפ של הגדוד. רואים בהודעה איך כבר בצהריים (ההודעה נשלחה בשעה ב-13:46) נתנאל פלבר הצדיק מתכנן שיהיה מנין לערבית אחרי הפטרול בכפר הפלסטיני. לדעתי זה פשוט שיעור מוסר. חשוב לעורר את הציבור להמשיך להתפלל לרפואת הלוחם – נתנאל אילן בן שיינא ציפורה. אפשר לומר זאת בסוף השיעור שלך לפני ההכרזה על תפילת ערבית, ואפשר גם לקשר ליעקב אבינו שתיקן את תפילת ערבית. יהי רצון שנשמע בשורות טובות, אפרים, בוגר נצח יהודה".

8. גד – תשובת המשקל

גם כשהוא נולד אומרים "בא גד" (גד זה מזל, כמו "חיש גד") וגם כאן הברכה מתכתבת עם השם שלו:גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב.

"גד גדוד יגודנו" זה אומר שיצאו ממנו גדודים, הרבה אוכלוסייה, ומה זה "והוא יגוד עקב"? בשביל זה צריך שיעור היסטוריה. יעקב רואה כאן למרחוק. עם הכניסה לארץ השבטים ראובן וגד וחצי שבט מנשה יבקשו להישאר בעבר הירדן, ומשה יגיד להם להצטרף אל כולם כמו גדוד, ורק אחר כך לחזור. בהתחלה שבט גד לא רוצה לצאת, אבל בסוף הוא עושה תיקון והוא נשאר עד הסוף, עד הלוחם האחרון, כמו עקב:

חזקוני: והוא יגוד עקב (מלשון עקב) – כדרך הגיבורים, כשהם יוצאים למלחמה יוצאים תחילה, ובחזרה הם אחרונים לשמור את החוזרים מן המלחמה פן ירדפו האויבים אחריהם.

גד תיקן את דרכיו. בספר "שני לוחות הברית" תחת הכותרת "גבורת התשובה" – נכתב "אשרי מי שעושה תשובה", וכך כתוב שם על גד: "משה רבינו עליו השלום הוכיחם: 'האחיכם ייצאו למלחמה', והם קיימו וקיבלו ועשו יותר מהחיוב, כעניין תשובת הגדר, ויצאו בראש, הרי תנאי התשובה כתנאי בני גד ובני ראובן".

9. אשר – היחס למזון

מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ.

רש"י: מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרובים בחלקו והוא מושך שמן כמעין.

עוד לא דיברנו על מזון, על היחס שלנו לאוכל. לאשר יש מזון, ברוך השם, ומה הוא עושה איתו? נותן. "יתן מעדני מלך". הוא נותן צדקה כי הוא מבין שאם יש לו הצלחה כלכלית ורכוש ומזון - זה לא רק שלו. יש לו תפקיד.

האלשיך הקדוש: "והוא ייתן לצדקה מעדני מלך, כי לעצמו לא היה אוכל למעדנים, רק סיפוק הכרחי, ולעניים בעין יפה היה נותן מעדני מלך. ובאומרו ייתן לשון עתיד, על זכות מה שהוא ייתן אחר כן מעדני מלך כי מחשבה טובה צירפה למעשה".

כלומר, הוא עוד לא נותן צדקה, אבל כבר עכשיו זה האופי שלו. יעקב מברך אותו להמשיך.

10. נפתלי – מהירות וזריזות

נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר.

רש"י: כאיילה זו שהיא קלה לרוץ.

השבוע הייתי בברית של ילד שנקרא אייל-נפתלי, הבן של העיתונאי עופר חדד ורעייתו הודי, והאבא עופר אמר שם בהתרגשות כשהסביר את השם: אייל נפתלי זה אומר להיות איילה שלוחה, להיות זריז לדברים טובים, לאמרי שפר, וזה מה שאנחנו מאחלים לך. הרי השאלה היום זה עבור מה אתה איטי ועבור מה אתה זריז, מה מדליק אותך ומה "מכבה" אותך. דיברנו קודם על יישוב הדעת, על מנוחת הנפש, אבל זו רק מידה אחת, וצריך איזון כידוע – צריך גם זריזות ומהירות ונמרצות ונחרצות. השאלה שוב – מה המטרה? מתי אתה איטי ומתי אתה מהיר. נפתלי זריז ומהיר, מדלג ורץ כאיילה לדברים טובים, ל"אמרי שפר".

11. יוסף – בן פורת יוסף

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר.

רש"י: חינו נטוי על העין הרואה אותו... ועוד דרשוהו לעניין שלא ישלוט בזרעו עין הרע.

יוסף מזוהה עם אדם שאין נגדו "עין הרע", בן פורת יוסף. מה הסוד שלו נגד עין הרע? שיש לו עין טובה. כך מסביר הרבי מלובביץ' – יוסף התנהג טוב לכולם, יפה לכולם, מחל לכולם: "יוסף עמד על סוד ההתמודדות עם הרוע האנושי – הוא הבין שהמכירה שלו היא חלק מתוכנית אלוקית, והתמקד בתוצאה החיובית הסופית של המעשה (הפיכתו למשנה מלך מצרים) במקום להתמקד במניע השלילי. כלומר, הכוח להנהגה זו, שיש בכל אחד ואחד מישראל, לשלם טובה תחת רעה – בא מיוסף. כמו שכתוב בספר התניא: 'וגם שלא לשלם לו כפועלו חס ושלום, אלא אדרבה – ללמוד מיוסף עם אחיו ולגמול לחייבים טובות'. ואנו אף מתפללים לה' שינהג בנו כפי שיוסף נהג באחיו – שייראה את פעולותינו כחוליות בשרשרת המובילה לתכלית הטובה של העולם, ויסלח לנו על כל המניעים השליליים המעורבים בהן. על מנת 'לעורר' יחס כזה מאת ה' אלינו, עלינו לעשות כך בעצמנו: לראות בעין טובה את חטאי הזולת, ויותר מכך – להשתמש ברוע שיש במציאות כמנוף לתיקון עצמי, ולהפוך חובות – לזכויות" (הרבי מלובביץ', ליקוטי שיחות).

12. בנימין – הכול צפוי והרשות נתונה

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל.

לכאורה זו ברכה פשוטה על הצלחה מבוקר עד ערב, אבל רש"י נותן פה את כל ההיסטוריה – לדבריו, בפסוק הזה יעקב מנבא את פרשת פלגש בגבעה ("יטרוף"), את שאול משבט בנימין, שניצח את אויביו, את הגלות לבבל ("ולערב", זמן של חושך) ואת מרדכי ואסתר (שניהם משבט בנימין) וניצחונם שיחלקו את שלל הזמן ("יחלק שלל").

מעניין שאצל חלק מהשבטים יש רמיזות היסטוריות פה ושם, אבל לא כמו כאן, אצל הבן האחרון, הקטן, בן הזקונים של רחל אמנו. יעקב מברך ובעצם מנבא את כל מה שעוד צפוי לקרות לנו. הוא רואה מראש מה צפוי לנו, ומבקש שנזכור את הברכה הזו, שנדע שהכול צפוי, והרשות נתונה. אנחנו נחליט איך להתנהג במהלך ההיסטוריה, האם להיות בצד של הבעיה או של הפתרון, האם לדבוק בדרך בכל המבחנים והעליות והירידות. בנימין קיבל את השם בנימין מיעקב, הוא היחיד מהשבטים ששמו ניתן לו על ידי אביו. רחל רצתה לקרוא לו – בן אוני, בן צערי, היא הרי מתה בלידתו. יעקב הפך את שמו מבן של כאב לבן של ימין, ימין ה' רוממה, הצלחה, חוזקה. עכשיו הוא מברך אותו להמשיך כך.

 

עד כאן הברכות. זה מרגש לעבור על השמות האלה במדינת ישראל תשע"ט. יש מועצה אזורית בנימין ומועצה אזורית זבולון, יש גוש דן ויש מועצה אזורית יהודה, יש מטה אשר ויש מעלה יוסף ויש רמות נפתלי, הנחלות האלה עוד כאן, בשפה שלנו, בפקקים שלנו בעדכוני התנועה ברדיו. אפילו שמו של ראש הממשלה שלנו בנימין, ושל הנשיא שלנו ראובן, ולזה שרוצה לרשת את בנימין קוראים נפתלי...

אבל לסיום – אנחנו לא צריכים רק לשאת את שמותיהם אלא את מסריהם. לאחרונה נשא הנשיא את "נאום השבטים". לא הסכמתי עם חלקים ממנו, ונדמה לי שמה שאנחנו שומעים פה מיעקב זה נאום השבטים האמיתי. יש מגוון, אבל כולם קשורים ביעקב אבינו. יש ברכה שונה, אבל כולנו רוצים להמשיך את אותה תורה. ואכן, כך המעמד מסתיים:
כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם.

שנזכה לברכות האלה, לא לבייש את יעקב אבינו אלא להיפך, להמשיך את דרכו. ניפגש ב"ה בשבוע הבא עם תחילתו של ספר שמות.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.