רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

חמישה מסרים מהדהדים - יום השואה - תשע"ט

פרשת קדושים ויום השואה

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת "קדושים". אנחנו פה הערב לזכר ששת מיליוני הקדושים שנרצחו בשואה. אני רוצה להתמקד בדמות אחת, אבל בהרבה מסרים שיש ללמוד ממנה. השבוע ביום ראשון נפטר בגיל 96 הרבי מקאליב, הרב מנחם מנדל טאוב. הוא נקבר כאן בירושלים, אלפים ליוו אותו למנוחות, והוא זכה להספדים רבים בתקשורת הישראלית, הן החרדית (כותרות ראשיות בעיתונים "המודיע" ו"המבשר") והן החילונית. גם הנשיא וגם ראש הממשלה פרסמו הודעות אבל. המודיע והמבשר הכריזו בעמוד הראשי: "כבוד קדושת אדמו"ר מקאליב זצוק"ל". זהו, זו הכותרת. והיא אומרת המון. אם האדמו"ר מקאליב נפטר – משהו נעלם מן העולם, זה שריד לעולם שהיה ונעלם. ננסה הערב ללמוד מדמותו כמה שיותר. זה קשור לזיכרון השואה בכלל, למשימה של הדור שלנו.

הוא נולד ב-1923, דור שישי לשושלת קאליב, אביו נפטר והשאיר אחריו שבעה יתומים וקהילה בלי מנהיג. הוא למד תורה בהונגריה, כבר מגיל צעיר נחשב לבחור ישיבה צעיר ומוכשר, הוא התחתן, ועם פרוץ המלחמה נשלח עם כל אחיו ואחיותיו לאושוויץ. כל אחיו ואחיותיו, שישה במספר, נספו שם. במהלך השואה התרחש מסע נורא שלו ושל רעייתו בין מחנות שונים. ניעזר בציטוטים שונים שלו כדי להבין את תפיסת העולם שלו וננסה ללכת באופן כרונולוגי ולתת לדברים כותרות, בתקווה שזה לא שטחי מדיי. נתחיל.

1. אמונה

זו אולי המילה שהיא אמר הכי הרבה: אמונה. היה לו גם שיר: "רק אמונה, רק אמונה" (נאר אמונה, באידיש). הוא לא איבד אותה שם, להיפך, והוא ניסה להגדיל ולהעצים אותה כאן. והנה הסבר מרתק שלו על אותם ימים אפלים: "אנשים לא החזיקו מעמד לפי חוזק הגוף, אלא לפי חוזק האמונה. ראיתי אנשים חסונים ובריאים מאוד בגופם שהתמוטטו לחלוטין מההשפלות, אבל אנשים עם אמונה חזקה ובריאה וחסונה – החזיקו מעמד מול כל הקשיים".

זו נקודה שעליה הוא חזר רבות, כאמור, והביא דוגמאות לגבורת הרוח כבסיס לגבורת הגוף. קודם כל האמונה, אחר כך כל השאר. הנה דוגמה אחת, למשל: "בהיותנו בגטו ורשה יצאנו מדי יום קבוצת יהודים לעבודות כפייה מתישות. לעת ערב כשחזרנו רעבים, שבורים ורצוצים, במקום לעמוד בתור לקבלת פרוסת הלחם, נעמדו בתור להנחת תפילין של יד, שמצאנו בין עיי החורבות. כל אחד  ביקש לזכות להניחן. ויתרנו על פרוסת הלחם, שהייתה הקשר שלנו עם הגוף, למען הנחת התפילין, שהייתה הקשר שלנו עם הנשמה, הקשר שלנו עם הקב"ה".

2. הקוד: "שמע ישראל"

את המילה "קוד" אני כמובן הוספתי, אבל צמד המילים "שמע ישראל", או יותר נכון הפסוק המלא "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד" הפך לסימן זיהוי שלו. למה? הנה ההסבר שלו:

"צאו וראו עד היכן מגיע כוחה של תפילה זכה שבוקעת ממעמקי הלב. עמדתי על פתח הכבשנים במחנה אושוויץ וזעקת שמע ישראל בקעה מפיהם של קדושים שהושלכו באש. נבחרה אז קבוצה של ארבעה אנשים ואני בתוכם. אמרתי את השמע ישראל האחרון שלי עלי אדמות. נשאתי תפילה לבורא עולם והבטחתי: אם תצילני מארץ גזרה זו ותביאני לארץ החיים, אומר שמע ישראל עם אנשים חיים. אמרתי לקב"ה: מה יהיה לך מזה שאומר כאן שמע ישראל ואעלה על המוקד? השאירני בחיים ואומר אלפי פעמים קריאת שמע עם יהודים חיים! לפתע הגיע מפקד האס.אס ואמר לי 'בלי שום סיבה' לצאת מהשורה ונשארתי בארץ החיים. זה לימוד לדורות על הכוח האדיר של תפילה".

ההבטחה הזו נשמרה בלבו והוא המשיך לנסות ולשרוד. הוא עבר ניסויים כימיים אכזריים של ד"ר מנגלה. כתוצאה מכך לא יכול היה להביא ילדים לעולם, וגם שיער הפנים שלו לא צמח. לא היה לו זקן ולא היה לו שפם. "רבי בלי זקן", היו אומרים עליו ילדים. הוא ניצל. את אשתו פגש, בחיים, אחרי המלחמה, וזה דבר נדיר מאוד. אחרי תקופה בארצות הברית הם עלו ארצה, ופה מתחיל מפעל חייו. יש לו את כל הסיבות והתירוצים לנוח ולשקוע בדיכאון, אבל הוא עושה את ההיפך הגמור בשני התחומים – לא נח ולא שוקע בדיכאון. הוא הוסיף את המילים "שמע ישראל" לסידור התפילה שלו וקרא לכולם לומר כל יום אחרי "עלינו לשבח", בסוף התפילה, את הפסוק "שמע ישראל" כזכר לששת המיליונים, וגם אמר אותו מאות פעמים ואולי יותר באירועים ציבוריים, פומביים.

אני רוצה לדבר רגע על המסר היהודי כל כך שהוא הסיק מהשואה. פרופ' שלום רוזנברג כתב פעם כך: ויקטור פרנקל אמר שגילוח אסירי המחנות נועד לסמל את העובדה שהכול נלקח מהם, הכול. היום מנסים לקחת מהם גם את "רכושם" האחרון – יהדותם. מחליפים אותה עכשיו בזווית אוניברסלית של "האחר". כאילו השואה הייתה פשע נגד ה"אחר" ולא נגד היהודי. אסור לסלף את ההיסטוריה, הוא מזהיר. הרבי מקאליב דגל בדיוק בגישה זו. כמה עצוב שגם אצלנו "מזהים תהליכים", מחפשים אייטמים הזויים על רבנים תומכי היטלר כביכול ועוסקים לא בעיקר אלא בטפל ואפילו במומצא.

3. הזדמנות היסטורית למהפכה כבירה

צריך לדעת לנצל הזדמנויות היסטוריות. הוא הבין שאנחנו בתקופה של איזה שבר טקטוני, שהכול משתנה, וצריך להיות ערניים ולא לפספס הזדמנויות. וכך אמר: "יש דעה אצל אחד המפרשים שהמתים שיחזקאל הנביא החיה, הלכו בחזרה לישון. כלומר, יש כאלה שיכולים לראות את תחיית המתים, ולהחמיץ הזדמנות היסטורית ולא משכילים לפעול בגדול".

אסור לחזור לישון. כגודל המפלה שחווה – כך גודל המהפכה שרצה לחולל. הנאצים חשבו בגדול, סליחה על הביטוי. אנחנו יודעים עד כמה המפעל הנאצי פעל כדי באמת להשמיד כל יהודי ויהודי. יש מסמך מרתק מוועידת ואנזה, שם סיכמו את מספר כל היהודים הפוטנציאליים להשמדה, ואחרי המספרים הגדולים ברוסיה ובאוקראינה – כתוב גם מספר היהודים באלבניה: 200. 200 בלבד. ובכל זאת הנאצים מתעניינים בהשמדתם, לא יכולים לישון טוב ולהרגיש רגועים כל עוד הקהילה הקטנטנה הזו בחיים.

לכן תפיסת העולם שלנו צריכה להיות הפוכה: הם רצו להמית את כולם? אנחנו נחיה את כולם. הם רצו להגיע לכולם ולהרע להם? אנחנו נגיע לכולם וניטיב להם.

דווקא בגלל העיתוי ההיסטורי – אסור לפספס את תחיית המתים, את חזון העצמות היבשות. צריך לפעול, ועכשיו, ובגדול. הוא רצה להפוך את העולם. וכאן אנחנו מגיעים למאפיין נוסף שלו.

4. יצירתיות, חדשנות, תעוזה, מקוריות

הרבי מקאליב התחיל לחדש, ובגדול. ניסיתי לעשות רשימה חלקית של החידושים שלו. תחשבו על זה: ישראל הצעירה, אחרי הקמת המדינה, ופתאום רבי שנראה מאוד אחרת מתחיל להמציא כל מיני רעיונות. זה גרם להרמת גבה בכל המגזרים, אבל גם להערכה רבה כלפיו.

המיזם הראשון היה קריה ראשונה של החסידות בישראל, דווקא בראשון לציון. הקמת ישיבה חסידית בראשון לציון. למה לא, בעצם? לא מגיעה לראשון לציון חסידות? כל היחס שלו כלפי העולם היה מאוד לא מגזרי (כי השואה אינה אירוע "מגזרי").

וכך אמר פעמים רבות: "כשהיינו בוורשה קיבלנו מכות לא בשביל זה או זה, רק כי אנחנו יהודים. ופה זכינו לבוא לארץ ולחונן את עפרה, אז על פנקס מפלגה קטן נעשה מחלוקות? רק על ידי אהבה ואחווה, רק על ידי זה אנחנו נזכה, בחסדי ה', להיגאל במהרה ולקבל פני משיח צדקנו". אין ספק שהוא היה חרדי, חסידי, הוא עוד השתתף בעצרת של יהדות התורה לפני כחודש ואמר שם "שמע ישראל" עם הקהל, כמובן, בהתרגשות רבה. ברור לאיזו מפלגה הוא הצביע. אבל הוא היה בקשר חם ואוהב עם מצביעי כל המפלגות האחרות.

עוד מיזם נפלא שלו היה האנציקלופדיה "שמע ישראל". עלעלתי היום באנציקלופדיה, שלושה כרכים עבים עם מאות סיפורים קצרים על אמונה ומסירות נפש ושמירת מצוות בזמן השואה. זה היה חלום שלו, והוא כותב בפתיחה כמה זה חשוב. אבל לפני שצוללים פנימה, מופיע ציטוט גדול בפתיחת הספר: "אל מקום שאדם בורח בשעת צרתו, ניכר ששם שורשו" (רבי צדוק הכהן מלובלין).

בתחילת האנציקלופדיה יש "הסכמות", המלצות, מאוד מגוונות. ראשי ישיבות ליטאיים, אדמו"רים חסידיים (ויז'ניץ, בעלז) אבל פתאום גם הרב מזוז, הרב מרדכי אליהו והרב עובדיה יוסף. הרבי מקאליב רצה את הסכמתם לאנציקלופדיית השואה. בתחילת ההקדמה שלו הוא כותב שהפרויקט נועד בעיקר לילדים ולילדות, שיקראו ויידעו, ועוד הוא כותב שם: "מי שבידו עדויות, יומנים, תמונות וכו' ואינו מביאם לידיעת העולם  עוול גדול הוא עושה לזכר הקדושים".

בהזדמנות אחרת אמר: "אנחנו בעצמנו מכחישי שואה. אם אנחנו לא זוכרים את השואה מדי יום  ולא עושים שום דבר בשביל להזכיר אז אנחנו מכחישים. אין לנו סבלנות,  צריך אפילו דקה אחת ביום להזכיר את השואה. אני אומר למי שלא יכול, שעסוק,  תגיד רק את הפסוק שמע ישראל ותחשוב על השואה. שנזכור".

עוד עניין שבו חידש – תחום הניגון. הוא הלחין שירים, כתב שירים, וגם "גייר" שירים. הניגון "סול או קוקוש" (התרנגול קרא בהונגרית) היה מזוהה איתו מאוד. המילים מספרות על תרנגול ססגוני שרוצה לחזור הביתה, ולסיים את הטיול. בגרסה החסידית היא כמובן משל על עם ישראל שנמצא בגלות ורוצה כבר לחזור לארצו. הטישים שלו היו מוזיקליים מאוד, והקול שלו – שהיה דק וילדותי בגלל אותם ניסויים שעבר – היה מיוחד מאוד. רבים היו מגיעים מחוץ לחסידות שלו כדי להאזין ולהשתתף. זכיתי לראות אותו לפני כמה שבועות, יחד עם בעלי והילדים, בקבלת שבת, ואני מקווה שכולנו נזכור זאת לנצח, איך הוא שר לכה דודי לשבת המלכה שמגיעה.

העיתונאי יהודה שלזינגר כתב השבוע ב"ישראל היום" דברים יפים הן על הניגון, והן על הפטירה שלו בערב יום השואה: "מאות, אולי אלפי ראיונות, יוצא לעיתונאי לנהל במהלך השנים. נדירים הם הרגעים שהם חובטים בך בתוך הלב. אחד מהם היה הריאיון עם האדמו"ר מקאליב לפני שמונה שנים. חודשים לפי פטירת אשתו, באמצע הריאיון נכנס הגבאי שלו והגיש לו את מכשיר הטלפון: זו הרבנית. אחרי כמה מילים ביידיש, פתאום מתחיל האדמו"ר לזמזם ניגון חסידי וממשיך בשירה חלושה ומתאמצת במשך דקות ארוכות. כשהשיחה הסתיימה שאלתי אותו בעדינות לפשר השירה הטלפונית, והוא הסביר כי הרבנית לא מרגישה טוב, וביקשה רק דבר אחד – שישיר לה כדי לעודד את רוחה.

הניגון החסידי שממלא לבבות ומפיח רוח חיים מסמל רוך ותום של דור הולך ונעלם. 52 שבועות יש בשנה, אין סמלי יותר שהאדמו"ר מקאליב יחזיר את נשמתו בתחילת השבוע שבו מציינים את יום השואה. את מעשי הזוועה של הנאצים ניתן היה לראות בפניו, ואת המסר הוא הדהד לעולם בשנים ארוכות של פעילות הנצחה וזיכרון.

ועוד דבר, כמו מרבית האנשים שאינם מהמגזר החרדי בישראל, גם אני כעסתי במשך שנים ארוכות על העובדה שמרבית החרדים אינם נוהגים לעמוד בצפירה ביום השואה. אבל הכעס הזה השתנה אחרי הריאיון עם האדמו"ר מקאליב. באחד הסיפורים על הכדורים ששרקו וקברי האחים המלאים, התמלאו עיניו דמעות והוא הרים קול מזועזע: "הכניסו אותנו לחדר סגור, יומיים ללא אוכל ושתייה. חילקנו פירורים בין אחד לשני. איך היום יש אנשים שמזיקים אחד לשני? אם יהודי מזיק ליהודי איך אפשר לגור בארץ ישראל?".

פתאום, אל מול זעקת ה"ביחד" של האדמו"ר, שאלת ההמשך שלי, מדוע החרדים לא מתחשבים בצפירה, נראתה קטנונית, שולית ואפילו ילדותית. אבל הוא לא התחמק. "הגבאי שלי נערך לצפירה. הוא מתרגש. לוקח ספר תהילים. וכשזה מגיע הוא מיד פותח ספר וקורא בבכי", השיב האדמו"ר וסיכם, "הדרך איך לזכור היא פחות חשובה, יותר חשוב הוא לזכור ולא לשכוח - ולא רק פעם בשנה". למדתי".

עד כאן הציטוט. נחזור אל היוזמות החדשניות שלו. הוא חיבר את תפילת הרופא כדי שרופאים יגידו אותה לפני עבודתם. הוא היה הראשון שיזם את מבצעי "בר בי רב דחד יומא" (בתרגום מארמית: תלמיד ליום אחד). מדובר על יום שכולו תורה, יום של הרצאות רצופות שבו אנשים שבדרך כלל עובדים כל יום, מתנתקים ולומדים תורה נטו. היום זה פרויקט מובן מאליו (ביום העצמאות יש מיזמים רבים כאלה), אבל הוא התחיל.

אחר כך הגיע גם "בר בי רב על גלגלים" – שיעורים שנמסרים באוטובוסים, בזמן נסיעה. גם בדרך למירון הרבי מקאליב יזם פרויקט של חלוקת חוברות לימוד לדרך. את הכל ליוותה חשיבה מקורית – איפה אפשר לתת תורה ואמונה לכולם?

ועוד לפני כן, הרבה מיזמים של קירוב, יציאה לפריפריה, חזרה בתשובה בקרב העם, התחילו במוחו לפני עשרות שנים. הרב יצחק דוד גרוסמן ממגדל העמק סיפר: "היינו פעם בטבריה בחופשה והוא ראה אורות בצד השני של הכנרת. הוא שאל מה זה. עניתי: זה קיבוץ עין גב. זה עניין אותו. לקחנו סירה והגענו לצד השני. ירדנו ושאלנו ילד קטן: איפה בית הכנסת פה? הוא ענה: אין פה בית כנסת. הרבי מקאליב הצטער. יהודים יושבים בארץ ישראל בלי בית כנסת? מי כאן בעל הבית? הגענו עד מזכיר הקיבוץ. הוא הישיר מבט אל המזכיר ואמר: אני באתי מכבשני אושוויץ, ראיתי יהודים צועקים שמע ישראל לפני שנרצחו, איך ייתכן שיש יישוב בא"י בלי מקום לתפילה? סיכמנו על אירוע שיערוך לקיבוץ ובמוצאי שבת הוא חזר וערך שם קביעת מזוזה בחדר האוכל. בעקבות כך חולקו מזוזות לעוד יושבי קיבוץ שביקשו זאת". אגב, בדקתי היום בגוגל. ברוך השם, יש מזמן בית כנסת בעין גב.

רעיון נוסף שהוא היה הראשון להעלות אותו: יום תענית דיבור ביום הילולת החפץ חיים. היום זה מקובל ומפורסם, אבל הוא התחיל ברעיון הזה כל שנה בכ"ד אלול.

ועוד: "כוללים" שהתחילו לפעול בארבע לפנות בוקר, דווקא בשעות שבהן אין הרבה לימוד תורה (מספרים שהוא היה מציץ מהחלון בהנאה, לראות את הכולל המיוחד הזה בשעות המיוחדות האלה).

הוא גם יצא לדרשות במקומות מיוחדים: מרכזים רפואיים, מחנות צבא (פעם בבסיס חיל האוויר צחקו כשראו אותו, ובסוף נשארו איתו עוד ועוד), בקרב שופטים ועורכי דין, אולפנים לעולים, בתי כלא. על הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בינו לבינם, אמר פעם: "ברגע שחושבים באמת על השני מוצאים שפה משותפת עם כל אחד. בשפת הלב אפשר למצוא מפתח אל הזולת, היסוד הוא: לשכוח מעצמנו ולהתעלות מעל לכל אינטרס כזה או אחר, ואז ה' נותן כוחות למצוא מסילות ללב של כל אחד".

והייתה עוד יוזמה: להקים מוזיאון. שנים הוא דיבר על הקמת "יד ושם" החרדי. זה לא יצא לפועל אבל בעצם הוא עצמו היה מוזיאון מהלך לשואה ולגבורה.

אפשר להמשיך ולפרט, אבל הרעיון ברור – לחשוב אחרת. אם הרסו בגדול – נבנה בגדול. אם הרסו ביצירתיות – נבנה ביצירתיות. השבוע, בדיוק בשבוע שבו נפטר, עלה לכותרות דבר שנקרא "הסטורי של אווה". מיזם ברשת האינסטגרם להנצחת השואה. וכולם שאלו את עצמם: מי עומד מאחורי זה? של מי היוזמה? אז לא, היא דווקא לא יוזמה של הרבי מקאליב... 🙂

אגב, על מסירות הנפש ועל ההשקעה הרבה שלו אפשר לדבר הרבה, אבל הוא דרש זאת גם מאיתנו. הוא ביקש גם מאיתנו להשקיע ולצאת ככה אל האחרים ולקרב ככה אל התורה. וככה אמר: "מצוות 'עשר תעשר' נאמרה לא רק על ממון אלא גם על זמן שכל אחד ישקיע באחר. צריך לתת 'מעשר' גם של זמן".

5. אנחנו היורשים שלהם

אבל עם כל היצירתיות, הוא המשיך את הדרך הקדושה והסלולה מהר סיני ועד היום. והוא סיפר משל פשוט אבל עמוק מאוד על כך, ועל המשימה של הדור שלנו:

"אחד ממלכי אנגליה בנה ארמון פאר ענק. בנו התחרה בו בבניית ארמון מפואר גם הוא. כאשר המליכו את הבן השלישי, אמר הבן: קטונתי מלבנות ארמון כאבותיי. אך אני אנקה את האבק שהצטבר על ארמונות אבותיי, למען ייראו הכול את פארם! כך אנחנו, מטפחים ושומרים את ארמונות אבותינו".

האם עלינו רק לנקות אבק? יותר נוצץ לבנות ארמון חדש, להמציא משהו מהבסיס, אבל קיבלנו ירושה ואנחנו אחראיים כלפיה. עלינו לנגב את האבק והזלזול וההזנחה והשכחה והבורות מעל הארמונות של אבותינו. אני רוצה לספר על כמה סיפורים כאלה של "ניגוב אבק".

ראשית, אתמול, בתמונה הפופולארית של ח"כ גדי יברקן. למה התמונה שלו הפכה לכל כך מדוברת? למה אחרי יום שלם של טקסים ונאומים עם פתיחת הכנסת, התמונה הזו נצרבה במיוחד בזיכרון? בתמונה רואים עורך דין, חבר כנסת, בחליפה מערבית, מנשק את רגליה של אמו המבוגרת, שאוחזת מקל ולבושה בלבוש מסורתי. דווקא בשערי הכנסת, גדי עשה משהו שלא קשור למפלגות ולחקיקה, אלא קשור יותר לרוח, לתרבות, לערכים ולמסורת. לא, רובנו לא מנשקים ככה את רגלי הורינו, והרי לא זה בדיוק מה שצריך ללמוד מהתמונה. בעידן של שבירת גבולות וסמכות, המסר המרכזי שעובר כאן הוא לא לשכוח מאיפה באנו. לא להתבייש בשורשים ובמנהגים של העדה שלנו. להוקיר תודה גדולה לדור הקודם (כמו שאמר אתמול גדי: "הכול בזכות אימא שלי"). להתנהג כלפי מסורת הדורות בענווה ולא בגאווה, באהבה ולא בבושה. לדבר לא רק על זכויות הילד אלא גם על חובותיו. ״קְדֹושִׁים תִּהְיוּ״, כך פותחת פרשת השבוע, ואז מגיע רצף הוראות שמספר לנו איך להגיע לקדושה המיוחלת. בין היתר נכתב שם: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ״, ״מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם״, ״וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן״. מתברר שהדרך אל הקדושה עוברת קודם כל ביחס כלפי הדורות הקודמים.

עכשיו לשני סיפורים נוספים של אנשים שהתחילו "לנגב את האבק" מהארמונות של הדורות הקודמים. לראשון קוראים אדם גיבגוט, תסריטאי יהודי שחי בלוס אנג'לס. הוא כתב בעבר תסריטים לדיסני, סוני, פוקס, פרמאונט והאחים וורנר. זו לא סתם אגדה על "איש הקולנוע ההוליוודי שפגש את הרבי". זה סיפור שקרה באמת. בעלי ידידיה קיבל ממנו את הפרטים כדי לפרסם אותם השבוע בעיתון "בשבע". וכך כתב אדם:

"זה היה יום שישי בערב, ספטמבר 2009. חבר הילדות הטוב שלי, מאט פיינסוד, חזר בתשובה, ועמד להתחתן ביום ראשון בישראל. כל החברים, לא דתיים, הוזמנו לשבת בשכונת מנחת יצחק בירושלים, ולפני ארוחת הערב, המארח שלנו, הרב משה וייס, לקח אותנו לכמה בתי כנסת באזור.

"אחרי סיור בין כמה בתי כנסת, המארח שלנו התחיל לספר לנו את הסיפור של הרבי מקאליב, מנחם מנדל טאוב. בשנת 1944 הרופא הרשע יוזף מנגלה ביצע ניסויים רפואיים כימיים ואכזריים בטאוב הצעיר באושוויץ. הניסויים פגעו בו. הם הותירו אותו בלי יכולת להביא ילדים לעולם וגם עם פנים שלא צמח עליהן שיער לאורך כל חייו. כל אחיו נספו. מה יכול להישאר לאדם שאיבד כל כך הרבה? האם יש משהו שינחם אותו? אלה היו שאלות שלא יכולתי לברוח מהן כששמעתי את הסיפור שלו, עם פרטים מוחשיים כל כך. רבי בלי זקן. רבי בלי ילדים. המחשבה על כך נכנסה לתוך נשמתי.

"ואז הוא נכנס לבית הכנסת. התבוננתי בו וכל האמונה היהודית שלי צפה ועלתה. בילדותי בניו יורק הכרתי את פסח וחנוכה וחגי תשרי, תמיד הרגשתי קשר לנושא, אבל כמו רבים אחרים בעולם החילוני, שאלות מעצבנות השפיעו עליי. אמרתי לעצמי שאלוקים לא דיבר איתנו ישירות מאז משה, אז מאיפה יש לי הוכחה שהסיפורים האלה, שהם בסיס הדת שלי, בכלל אמיתיים? מחשבות אלה חלפו במוחי בעוד כל הקהל עומד ומצטרף לשירה בהתלהבות, התלהבות שהכרתי רק מגמר גביע העולם. השתתפתי בעבר בהרבה קבלות שבת, אבל מעולם לא באחת כזאת. זה היה כאילו רוח נכנסה לחדר וחדרה לתוך כל אדם שהיה שם, לא רק לתוך הנקודה שבה עמד בחדר אלא גם לנקודה הקולקטיבית של כולנו בהיסטוריה היהודית.

"ואז הוא רקד עם הטלית שלו משתלשלת משני צידי ראשו, הידיים מונפות למעלה לשמיים, ושר בשפה שלא הבנתי. לא הייתי צריך להבין. הרבי מקאליב דיבר מילים שלא היו מיועדות לאוזניי או אפילו למוחי, אלא ללב שלי. האיש שספג כל כך הרבה מהרוע השטני ביותר על פני כדור הארץ, עמד כעת למולי, מוקף במתפללים. הברכיים שלי רעדו פיזית. אף פעם לא התעלפתי לפני כן, אבל אני מדמיין שככה מרגישים רגע לפני שזה קורה. התפילה והשירה נמשכו. הטלית על ראשו נראתה לי כאות ניצחון, ניצחון על אימה שאני אפילו לא יכול לדמיין. ניצחון על כוחות החושך. ניצחון של העם היהודי כולו. לרבי מקאליב אולי אין ילדים משלו, אבל כל בית הכנסת נראה לי כילדיו. ואז זה היכה בי, כמו פאנץ' מהדהד: זה יכול להיות אמיתי.

"כל סיפור שאני מספר בשולחן ליל סדר, כל פעם שאני צם ביום כיפור, כל פעם שאני מתפלל לאלוקים שיעזור למשפחה או לחבר בצרה, כל זה, כל האמונה היהודית שלי – נראתה פתאום אמיתית בנוכחות הרבי מקאליב. האיש הזה יכול, אחרי מה שהוא חווה והתמודד איתו, לעמוד ככה, עם פני התינוק שלו, ולחיות חיים של אמונה ושל הנצחת השואה. זה האיש הכי מחובר רוחנית שראיתי אי פעם. ההוכחה לקיומו של אלוקים פשוט עמדה שם מולי.

"כשעזבנו את בית הכנסת ניסיתי לספר לחבריי את מה שחוויתי. כשהתחלתי לדבר, הקול שלי נשבר והתחלתי לבכות, בדמעות של ממש. אני ממש לא אדם שבוכה בקלות בדרך כלל, וזה היה מאוד בלתי צפוי. לא יכולתי להשלים אפילו שני משפטים. בסעודת השבת ניסיתי שוב להתייחס לחוויה שעברנו, ושוב מצאתי את עצמי נבוך, מתפרק מבכי. גם כשהוריי הגיעו לישראל יומיים אחר כך, כדי להשתתף בחתונה, מצאתי את עצמי בוכה כשאני מנסה לשחזר באוזניהם מה עברתי.

"לא יכולתי לדבר על הסיפור הזה במשך כמה שנים. אלה לא היו דמעות של עצב, אלה היו דמעות שהן נס. דמעות שגם היום כשאני כותב את הסיפור הזה מבצבצות ואומרות: זה יכול להיות אמיתי. יש תרגום שמשתמשים בו בסידור של חב"ד, ובשלוש המילים האחרונות בתרגום לאנגלית בסוף 'שמע ישראל', כשכתוב 'אמת' הם כותבים: it is true. זה נכון. זה מה שהבנתי כשעמדתי שם.

"חזרתי הביתה ללוס אנג'לס ועשיתי שינויים מיידיים בחיי. התחלתי לשמור את השבת יותר ברצינות, התחלתי להניח תפילין כל בוקר ולהקפיד יותר על חוקי הכשרות. אני עדיין לא מחשיב את עצמי לדתי, אבל האמונה שלי הולכת וגדלה מאז שעמדתי בנוכחותו של הרבי מקאליב באותו לילה בספטמבר 2009. חיי השתנו לעד על ידי מפגש קצר עם אדם שאפילו לא דיבר איתי אישית באותו אירוע, אבל גרם לי להרגיש הכי קרוב שהרגשתי אי פעם לאלוקים".

וואו. דיברנו קודם על יצירתיות ורעיונות מקוריים, אבל מתברר שלפעמים מספיק לראות פנים של צדיק – וזה כל הסיפור. זה הכי משפיע.

את הסיפור הזה קיבלנו אתמול בלילה. הבוקר נשלח אליי סיפור נוסף. רועי רביבו שלח לי את הדברים הבאים. לאחרונה נפטרה סבתא של אשתו, והוא דיבר בהלוויה שלה ואמר כך. אגב, חשבתי על זה שכל ניצול שואה שנפטר – ראוי לסיקור ולתשומת לב. צריך לעצור ולדווח ולספר את סיפורו. אז רועי כתב לי: "אני רועי, בן 35, מאשדוד. התחתנתי עם הנכדה של אידה רשף, ילידת הונגריה, מקיבוץ בית השיטה. הנכדה שלה חזרה בתשובה, אני מבית דתי".

וכך אמר רועי בהלוויה של אידה: "אידה יקרה. יש המון דברים שאפשר לומר. אפשר להיכנס לקלישאות על כמה הסיפור האישי שלך הוא הסיפור של העם היהודי במאה העשרים, ואיך חווית על בשרך ממש את השואה והתקומה, בשיטת "הכול כלול" - עיירה, אושוויץ, העפלה, עתלית, קיבוץ, ואפילו נכדה שהיא חלל צה"ל (נכדה שלך נפטרה מדום לב במפתיע, בבה"ד 1).

לא אהבת לדבר על זה, לא אהבת לחשוב על זה. אבל אולי רק סיפור קטן, אנקדוטה עם כל כך הרבה משמעות.

לפני 3 שנים בערך, באתי לבקר אותך בבית הפז, בית האבות של קיבוץ בית השיטה, לבד. ישבנו בחוץ, דיברנו קצת. לצערי כבר אז החלו סימנים למעט חוסר צלילות, אבל עדיין היה עם מי לדבר. ואז הייתה שתיקה של כמה דקות, ופתאום הסתכלת עליי, ומתוך צלילות גמורה אמרת לי 3 מילים שעד היום אני לא יודע אם בסופן היה סימן קריאה או סימן שאלה: "תגיד עליי קדיש", ככה, קדיש, במלעיל.

הייתי די בהלם. אני זוכר שדיברת איתי כמה פעמים על זיכרונות שיש לך משם, על הטלית והתפילין של אבא וכל מיני מנהגים שנהגתם בשבתות וחגים, אבל תמיד חשבתי שזה נותר כזיכרונות ילדות, לא מעבר. והבטחתי לך שאני מאמין שזה יקרה עוד המון זמן, אבל כשיגיע הזמן - אומר קדיש ויזכור כל שנת האבל וגם באזכרות, וכל כך שמחת לשמוע את ההבטחה שלי. ממש נשפך אור על פנייך, כאילו קיבלת את הבשורה הכי טובה שיכולה להיות.

וכמה משמעות מקופלת בשלושת המילים הללו. "תגיד עליי קדיש", ספק מבקשת ספק דורשת.

אז הנה אנחנו פה, בסוף הדרך, שרחוקה 90 שנה ומיליוני שנות אור מאיפה שהתחילה. כמה עברת, כמה עברנו, ואלה בסך הכול כמה עשרות שנים, ממש הרף עין היסטורי.

וכמה דפי היסטוריה נכתבו, וכמה נהרות של דם ודמעות זרמו. וכמה חורבן וכמה בנייה וקינות אבל ותרועות ניצחון וקימה לתחייה כמו עוף החול, וכמה רעמי צחוק של שר ההיסטוריה, כדי שהנכד של יעקב ושלום מהרי האטלס, יקרא לבנו על שמו של אבא שלך, דב מהרי הקרפטים, וילווה למנוחות בקיבוץ חילוני בארץ ישראל את בתו של אותו דב. יוצא מרוקו מספיד פה את ילידת השטעטל שביקשה בשלוש מילים את כל הסיפור: תגיד עליי קדיש".

עד כאן. בואו נסכם: אני מקווה שלמדנו מהרבי מקאליב הרבה על אמונה, על "שמע ישראל" והעובדה שזיכרון השואה הוא קודם כל יהודי, על הבנת התקופה ההיסטורית המדהימה שאנחנו חיים בה, על כמה צריך לקום בגדול אחרי שנפלנו בגדול ולהפיץ תורה בכל הדרכים היצירתיות, ועל כמה צריך לנגב את האבק מהארמונות של אבותינו ולגלות דברים נפלאים. תודה רבה לכם. ניפגש בעזרת השם בעוד שבועיים.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.