רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

ואלה תולדות - השיעור השבועי - פרשת תולדות תשע"ח

פרשת תולדות לפנינו. 106 פסוקים, יצחק, רבקה, יעקב ועשיו, אפס מצוות עשה, אפס מצוות לא תעשה, אבל אינספור דברים שניתן וצריך ללמוד מהפרשה. למשל:

1.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.

רש"י מסביר לנו למה התורה מדגישה ככה שאברהם הוא בן של יצחק: הייתה חבורה שמכונה "ליצני הדור". פגשנו אותם גם בעבר. הם כל הזמן עומדים בצד ומקניטים ולועגים. יש פה רגעים קדושים מאוד, אבי האומה זוכה לבן אחרי כל השנים, אברהם ושרה סוף סוף הורים, אבל הם עומדים בצד ומנסים להקטין ולגמד ולזרוע רעל וארס. וזה כמובן לא אירוע שקרה אז, הוא קורה גם עכשיו. כלומר, אם אתם חושבים שרק בהמשך נדבר על הבחירה בין יעקב לעשיו – זה מתחיל כבר כאן. הבחירה בין טוב לרע מופיעה כבר עכשיו, זו לא בחירה דרמטית בין שני עמים אלא בחירה תמידית בתוכנו בין שתי גישות לחיים – האם אתה עם ליצני הדור או עם הדרך הישרה והאמיתית והתמימה?

2.

וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.

הפרשה מספרת את "אלה תולדות יצחק", כלומר תולדותיו מתחילים פה, בגיל ארבעים, בחתונה, בהורות. אבל מה קורה פה, הרי היו לו תולדות קודם לכן. הרי הוא כבר אחרי עקידת יצחק, אירוע כל כך דרמטי, אחרי ילדות לצד ישמעאל, אחרי פטירת שרה ואברהם, אחרי כל מה שהוא עבר כל השנים. ובכל זאת – מעכשיו מתחילות תולדותיו. הרבי מלובביץ' אומר על כך דבר מדהים: "ללמדך, שתכלית הכוונה אינה מסירת נפש (העקדה) אלא בירור העולם". מה יותר דרמטי: עקידת יצחק או לצאת לדייט כדי למצוא את היצחק או הרבקה שלנו? עקידת יצחק או להכין בקבוק בלילה לילד, אחרי שהדייט הצליח וב"ה נולדו לכם ילדים? אומר פה הרבי: בירור העולם, זה יותר מעקידת יצחק, זו התכלית ואלה ה"תולדות" שלנו. האם מישהו קם בתחושה כזו להכין בקבוק בלילה?

3.

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

רש"י: ויעתר – הרבה והפציר בתפילה.

לנוכח אשתו – זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת.

ויעתר לו – לו ולא לה, שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, לפיכך 'לו' ולא 'לה'.

עכשיו יש לי דילמה. דיברנו ארוכות על הנקודה הזו של "צדיק בן צדיק". מצד שני, דיברנו עליה בשתיים וחצי בלילה, בשיעור שהיה כאן בהושענא רבה. אני לא יודעת אם הייתם עירניים, ואני לא יודעת כמה אני הייתי עירנית… אז נחזור בקצרה וננסה להסביר את הקביעה שהיא לכאורה מעליבה – למה צדיק בן צדיק נחשב יותר מצדיק בן רשע? הרי רבקה חוזרת בתשובה, משנה את עצמה, עובדת על עצמה, למה להפלות אותה? בימינו משפט כזה פשוט לא עובר, זה לא פוליטיקלי קורקט, בימינו אי אפשר להגיד כבר כמעט שום דבר על אף אחד, כי זה מייד מעליב מישהו אחר. אבל זוהי תזכורת לדבר חשוב: גם להיות "דתי מבית", "צדיק מבית", זה מורכב. לפעמים זה קשה יותר מלהיות חוזר בתשובה. להיות יצחק זה לא פחות קשה מאשר להיות רבקה. אתה צריך להמשיך את ההורים שלך. נראה בהמשך הפרשה כמה יצחק נדרש להמשיך באותו מסלול.

4.

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'.

כאן מופיע מתח בין שתי תפיסות עולם, לא סתם בין שני תינוקות. רבקה חשה מצוקה, מתח, חוסר שקט. "למה זה אנוכי?" – זוהי שאלה תמידית. קודם כל, זו שאלה שנשאלת בהיריון. רבי עובדיה ספורנו כותב שהיא נזכרה בהבטחות מהימים שלפני החתונה. איך בירכו אותה בני המשפחה שלה: "אחותנו את היי לאלפי רבבה". היא מסתכלת איפה היא נמצאת היום, איך היא מרגישה, וקשה לה. זה טבעי. אבל כל מה שאבותינו ואימותינו אומרים הוא מעבר לכאן ולעכשיו שלהם. בעצם, גם אנחנו שואלים – למה זה אנחנו? למה יש קושי בדרך, למה זה מסובך ולא פשוט? הנה התשובה של ר' שלמה קרליבך לקושי הזה, לשאלה "למה זה אנוכי", למה המסע נמשך כל כך הרבה זמן:

"אם אדם בונה צריף קטן, זה לוקח זמן קצר. אם אדם בונה את מוזיאון רוקפלר – זה לוקח הרבה יותר זמן. אנשים מתלוננים: למה עם ישראל לא מתאחד? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? התשובה היא: אם זה לוקח כל כך הרבה זמן להגיע לגאולה, אנחנו כנראה בונים פה משהו גדול מאוד".

אז בינתיים – יש פה סיבוכים, עליות, ירידות, גם בתוך הנפש שלנו פנימה, פרטית, וגם במובן הלאומי, וגם במובן העולמי. אבל רבקה יודעת לאן להפנות את הצער. תמיד יש מצוקה, השאלה לאן להפנות אותה – "ותלך לדרוש את ה'". מייד אחרי "למה זה אנוכי" – "ותלך לדרוש את ה'". היא יודעת איפה לחפש תשובות. יודעת שצריך להעמיק, ללמוד, לדרוש, להתחבר.

מצד שני – דווקא כי אנחנו מדברים פה על הורות ועל ילדים, אני רוצה להזכיר עצה של הרב וולבה. הוא היה ליטאי, משגיח, איש תנועת המוסר, ובכל זאת גם הוא קבע שהומור זה כלי מאוד חשוב. לא תמיד צריך רק לחשוב ולהגות ולעשות ימי עיון על "איך לעשות מקלחות וארוחות ערב לכל הקטנטנים", לפעמים הומור זה הכלי הכי טוב. יש ספר ושמו "אגרות וכתבים" של הרב וולבה, הוא עונה שם לשאלות אישיות, אפשר לנחש את השאלות לפי התשובות, אז יש שם תשובה מפורטת לאישה צעירה שכנראה מתלוננת שקשה לה, והנה אחד הסעיפים: "כשהילדים קטנים – תקופה קשה היא לכל אישה, ובפרט כשהמשפחה הולכת וגדלה בע"ה. טוב לאישה המחוננת בהומור שאינה לוקחת הכול כל כך ברצינות ומסוגלת להגיב בחיוך ובמילה טובה גם כשהילדים מתחצפים או בלתי רגועים".

זה פועל כמו קסם, למה אנחנו מתעצבנים עליהם כשאפשר בהומור.

5.

וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

היא שומעת ישירות מה' מה הולך לקרות כאן. מתח תמידי בין צייד אלים ואכזרי לבין איש תם ועדין. הפרשנים מציינים שכל אחד מאיתנו חי בתוכו את המתח הזה בין עשיו, איש הכאן והעכשיו, לבין יעקב, איש המשמעות העמוקה. הרב אביגדור נבנצל, רב העיר העתיקה, כותב שהעולם מלא כל כך ברעשים ובהפרעות ובהסחות-דעת, שאין לנו בכלל זמן להתבונן על הבחירה בין שתי האופציות. לדבריו, אם נסתכל בשקט על שתי הדרכים, נגלה שגם במונחים של "העולם הזה", כלומר לא במונחים רוחניים, "שווה" יותר ללכת על האופציה של יעקב.

הנה ההסבר המעניין הזה, במילים שלו: "אם חושבים לרגע, אז לאו דווקא במונחים של העולם הבא, אלא אפילו בקנה מידה של העולם הזה, דהיינו במונחים של כבוד ושל רצון להיות בעל שם מפורסם בעולם – גם אז היה האדם משנה את דרכו. מפני שאם נשאל: האם מישהו זוכר את יעקב יושב האוהלים? התשובה היא: ודאי. בכל יום אנו מזכירים שלוש פעמים בתפילה 'ואלוקי יעקב'. ואת עשיו הצייד, האם מישהו זוכר? ודאי. מי שלומד את תורת יעקב. כי מחוץ לתורה אין כל זכר לעשיו, כמו גם לשאר רשעים גדולי עולם שהיו בעלי-שם בעבר, ולולא עם-יעקב הקיים לעד ומזכיר אותם, לא היה נשאר מהם זכר. וכי איפה משתקף היום סנחריב הגדול? ומי זוכר היום את פרעה? אלא שהעולם הזה אינו מניח לאדם לחשב אפילו את החישוב הזה ולראות שעשיו הוא איש הרגע, ויעקב – איש הנצח".

וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ.

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.

וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם.

הפרשנים מתעכבים כאן על עשיו האדום, מרמז לרציחה, על יעקב (רש"י: ויקרא שמו יעקב – הקב"ה). אבל מהפרט הזה בסוף אנחנו פתאום מבינים – 20 שנות נישואים ללא ילדים. זה ניסיון קשה, ושימו לב – זה ניסיון שאברהם כבר נאלץ להתמודד איתו. עוד נרחיב על הנקודה הזו.

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.

רש"י אומר פה שבגיל צעיר כולם חמודים, כולם חייכנים. יש ילד לא מתוק? אבל כשהתבגרו – ניכר ההבדל העז ביניהם.

איש תם יושב אוהלים – מה לעשות, אם אנחנו מחפשים מאצ'ואיות, ציידים, קולים, זה לא בעם שלנו. אם צריך אז נלחמים, אם צריך אז עושים מה שצריך, אבל הבסיס – תורה. הייתי היום בצהריים אצל הרבנית ימימה מזרחי שיושבת שבעה על אביה הרב אלינתן רוטשילד. אתמול באו לשיעור השבועי הנפלא שלה ושמעו שאין והיא אמרה: זה לעילוי נשמת אבא, שמצטערים מכך שאין שיעור, שאם אין תורה זה צער – זה אבא, זה דבר ראוי לעילוי נשמתו. היא אמרה לנו: הכי קשה לי – חוץ מלקרוע ז'קט של זארה – זה שאי אפשר לקחת ספר ביד וללמוד. זו אבלות, לא ללמוד תורה. אנחנו איש תם, יושב אוהלים. גם כשיוצאים לעולם – ויעקב עוד ייצא לעולם בגדול – הבסיס הוא האוהל, התורה, הלימוד, בית המדרש, הקשר לתורה.

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי.

"עייף" פעמיים. חוזר גם אצל עמלק – "ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים". עייפות היא הרבה יותר מעייפות. לאות, חוסר חשק, חוסר בשמחה, בהתלהבות, חוסר יכולת להבחין בדברים רוחניים. עייפות מרוב חטאים, משהו שמייגע את הנשמה.

גיסי ישראל אמר לי השבוע: המילה רעב לא מוזכרת אצל עשיו. להחליף בין רעב לעייפות זה לא סתם עצה של דיאטניות, זה עמוק מאוד.

שמעתי שצריך ממש להתפלל תפילה: "שלא נחליף בכורה בנזיד עדשים".

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.

וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה.

פתאום מקבל "בוסט" של אנרגיה, רצף של חמישה פעלים, אבל זו אנרגיה מזויפת.

6.

ממשיכים אל סיפור חדש. או שאולי לא כל כך חדש. מעתה אנחנו קוראים את "תולדות יצחק" עם תחושת דז'ה וו כלשהי, וזה לא סתם:

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה. 

ואם זה לא מספיק שימו לב לבשורה המצמצמת הבאה:

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ.

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

המילה אברהם חוזרת פה שלוש פעמים. הוא נפטר אבל הוא נוכח, מהדהד, מחייב. כאילו הכול בזכותו. יצחק מזוהה עם מידת הגבורה, כלומר האיפוק, הפסיביות. הוא לא יוצא מארץ ישראל, לא כדי לחפש כלה (מוצאים לו, מביאים לו) ולא כשיש רעב. הוא לא נע ונד כמו אברהם אלא מבסס את אחיזתנו פה, והוא מצווה להמשיך את דרכו, יש פה נעליים גדולות. אם נעקוב אחר תולדותיו (פרשת תולדות) – מהרגע הראשון הוא כאילו משחזר את תולדות אברהם. זה מתחיל כבר בפרשה הקודמת, בפסוק מאוד יפה ומרגש אבל לא עצמאי, לא חדשני:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. 

ועכשיו כאמור הרעב. וזה ימשיך:

וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.

המילים "אחותי את" כבר נאמרו. ועכשיו תראו מה האתגר הבא שלו, ושוב – לא אתגר חדש, אתר חדש-ישן. אלה שני פסוקים, מהעגומים ביותר בתורה, בעיניי, וגם מהמרגשים ביותר. זה הפסוק הראשון:

וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר.

הם פשוט סותמים באר מים חיים. זה עצוב קודם כל על אויבינו.

רבי דוד קימחי, המכונה הרד"ק: "כי אמרו: גם לו גם לנו לא יהיה".

וכותב הרב שמשון רפאל הירש: "סתמו את הבארות מתוך שמחה לאיד גרידא". והפרשן רבי עובדיה ספורנו מנמק: "סתמו הבארות בשנאת קנאתם". שנאה, קנאה, שמחה לאיד. חוסר רצון להתחלק במרחב. ראייה צרה שמחריבה את מה שמישהו אחר עמל עליו. נשמע מוכר? עד היום לצערנו חלק מאויבינו פועלים כך.

אגב בחסידות אומרים – סתמום – מלשון סתם, סתמיות, הכול שטוח, אין עומק, כוחו של הסתם הוא עצום בימינו – לסתום את בארות החיים העמוקות והכול שום דבר, סתמי, למלא בעפר, לא מרעיל בארות חלילה, רק שם עפר, להתרגל לחיים שטוחים של סתם, צריך להגיד לעצמנו: אני לא רוצה להיות סתם, שוב אותו סידור, אותה כיתה, אותם הורים, אותו חדר, להתאמץ לחדש, לחפור בארות, להגיע למים חיים.

וזה הפסוק השני, אחד המרגשים בתורה, למרות שהכי לא נראה ככה:

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.

מי רוצה לחפור את הבארות שאבא שלו כבר חפר? מי רוצה להוציא חול ועפר ואבנים שאבא שלו כבר הוציא? ואם כבר התאמצנו ועשינו זאת, מי רוצה לקרוא להן בדיוק באותן שמות? ובכן, יצחק רוצה. היום הביטוי "חופר" הוא עם משמעות של מנדנד, מציק, אבל יצחק הוא ה-חופר. זו עבודתו: חפירות. זה מה שהוא מלמד אותנו, מלאכת חייו לא לחדש, לא זז לרוחב ולא יוצא מארץ ישראל, אלא נשאר באותו מקום וחופר לעומק, שם הוא מגלה שורשים ומשמעות. לא תזזיתיות אלא העמקה. ומה אתה מגלה כשאתה חופר וחופר וחופר? כשאתה לא מחדש שמות? כשאתה לא לא כמו אברהם ויעקב שנדדו פנימה והחוצה מארץ ישראל? אתה מגלה את עצמך. את יצחק. שימו לב למדרש הבא:

"בוא וראה: אדם קונה לו בית וקורא לו שם, כאשר עומד בנו ומחדש ומשפץ מעט את הבית – הוא כבר קורא לו שם אחר. אבל יצחק אבינו אינו כן, אלא כל הבארות שחפר אברהם אבינו וקרא להן שם, אף על פי שעמדו פלשתים וסתמום, ויצחק חזר וחפרן שוב, לא חידש להן שם חדש, אלא קרא להן באותן שמות שקרא להן אביו. ולמה? מפני ענוותנותו, ומפני שנהג כבוד באביו. ומהו השכר שנטל על כך? – שכל האבות, השתנו שמותם: אברהם – מתחילה נקרא "אברם" ולבסוף "אברהם", יעקב – מתחילה שמו "יעקב" ולבסוף נקרא "ישראל". אבל יצחק – מתחילה, עוד לפני שנולד, קרא לו הקב"ה "יצחק", ולא השתנה שמו לדורות!" (מדרש הגדול)

יצחק משיב לארץ את כבודה האבוד – בגן עדן נתקללה, קין רצח בשדה והפך נע ונד, נח שתל כרם ושתה יין והשתכר, ויצחק מסלק את הקללה ומפגין הרבה מסירות ואהבה והתמדה כלפי אדמת ארץ ישראל (חנן פורת אומר: כותרת חייו היא "יצחק שדה". יצחק שדה היה גם מפקד הפלמ"ח הראשון).

מה זה כל כך משנה מה השמות של בארות?

הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג כותב בספר "הכתב והקבלה":

 "לפי שהייתה מידתו של אברהם ללמד לרבים דעת את ה' ולהורות להם שאין ממשות באלילים, המציא תחבולה נפלאה להכניס על ידי את המוטעים אל תחת כנפי השכינה… קרא שם הבאר בשם אשר יורה על אמיתת מציאת ה', ובזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשוב מים מבארו, באומרם: נלכה נא לשאוב מים מבאר ה' אל עולם".

זה פרסום, שיווק, מיתוג, להכניס את זה לשפה בלי שישימו לב: ה' יראה, ה' נסי, באר לחי רואי.

"ובהתבטל הבאר – נתבטל שמה. ובא הכתוב להודיע כי יצחק אחז במעשי אברהם והתאמץ לחפור אותן הבארות ולהחזיר שמותן, כדי להחזיר עטרת אמונה אמיתית למקומה" (הכתב והקבלה)

בהקשר הזה הד"ר אבשלום קור שלח לי שורת מסרונים, זה מנהגו כיועץ לשוני, הנה כמה דוגמאות:

* חבל, סיון, שאת כותבת במודעה קינג ג'ורג'. דוברי האנגלית אינם אומרים "המלך דוד". הם אומרים קינג כי הם מכבדים את שפתם. ראוי שאנחנו נכבד את לשון הקודש.

* למה אוקיי? הקב"ה ברא את העולם ובסוף כל יום אמר רק: טוב. בלי אוקיי. נגיד טוב, נגיד בסדר, ויהיה טוב, ויהיה בסדר.

* סיון, הנוסעים לא היו על המטוס כי אילו היו על המטוס הם היו עפים למטה בהמראה. הנוסעים בעברית היו במטוס.

* אז היזמים רוצים לקרוא למקום סרונה, למה זה מחייב אותנו? יש לומר שרונה. המדינה מצפון לנו קוראת לעצמה לובנאן, המדינה ממזרח לנו קוראת לעצמה אורדון, אבל אנחנו היסוד לתרבות העולם ובתורתנו כתוב לבנון וירדן, אל תגידו סרונה, זה שיבוש השם התנכ"י, אימרו שרונה.

* על חטא שחטאנו לפניך בחשיבה לועזית: מושגים אמורפיים? מושגים מופשטים. מקדם נורמות מאוזנות? מקדם הרגלים מאוזנים. אפליקציות? יישומונים. שבת שלום.

* סיון ראיתי בטור של ידידיה שהוא כתב ״ההארד-קור של הציבור הדתי והחרדי״, מאין לקח את המונח הזה? מהגאון מווילנה? מרבי לוי יצחק מברדיצ'ב? ראוי לכתוב: הגרעין, הלב, הליבה של הציבור הדתי והחרדי. לא להתבלבל ולא להתבולל.

טוב, נחזור ליצחק, מבינים למה שמות הבארות כל כך חשובים? לא כדי לא לקבל סמסים מאבשלום, סליחה, מסרונים מאבשלום, אלא כי זו הזהות וחשוב איך יקראו למקום, שם של מקום אומר משהו. נסכם את החלק הזה – העבודה הלא פשוטה של צדיק בן צדיק (ובעצם של כל דתי מבית) היא לא לחדש אלא להעמיק. למצוא טעמים חדשים בדברים הישנים. להישאר באותו מקום, אבל למצוא בו עוד עומק. זה המסר הייחודי של יצחק, וכמובן גם באופן סמלי: הסירו את העפר מעל חייכם, תחפרו פנימה, תגלו מקור מים חיים. בלי זה – אברהם היה הופך לאפיזודה חלילה.

7.

מכאן סיפור שבו עוסקים לרוב, יש כאלה שמדברים רק עליו כשהם מדברים על הפרשה, אנחנו משתדלים השנה לפרוש תמונה רחבה יותר של כל פרשה. אבל זה באמת ה-סיפור בפרשה הזו: הברכות. החלפת הברכות, או הבכורה, בין יעקב לעשיו. יצחק כבר מבוגר ולא רואה, מבקש לברך את עשיו, ורבקה ששומעת זאת מחליפה בין הבנים ושולחת את יעקב, מחופש לעשיו. הנה התיאור:

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן.

וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו.

וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ.

איך אפשר להבין אירוע כזה? קודם כל, זוכרים שדיברנו קודם על "צדיק בן צדיק" ועל "צדיק בן רשע"? אז כאן, בהכרעה בין יעקב לעשיו, צריך צדיק בן רשע, כלומר צדיקה בת רשע, רבקה. צריך מישהו שמכיר רמאים (כמו לבן), שיודע להבחין.

אגב רבקה ממשיכה את שרה, בספר בראשית הנשים קובעות הרבה לגבי הדור הבא. גם שרה הכריעה עבור אברהם ונאלצה להראות את הדרך, ישמעאל – החוצה, יצחק – פנימה. אי אפשר ביחד. וגם כאן הכלה שלה, רבקה, צריכה לעשות בחירה כזו, הפעם אלה שני הבנים שלה, הביולוגיים. ראינו קודם היכן צריך את יצחק (צדיק בן צדיק), ואנחנו רואים פה היכן צריך את רבקה, זה ביחד, כל פעם מישהו אחר מוביל.

אז השאלה היא לא רבקה, די ברור למה היא מבינה שיעקב הוא הבן הממשיך. השאלה היא יצחק. למה הוא אוהב את עשיו וחושב שהוא ראוי לברכה? זו אחת השאלות העמוקות בספר בראשית. אנחנו נענה עליה בשטחיות שיא, אפשר להקדיש לה זמן רב. בחרתי תשובה אחת בלבד, שמצאה חן בעיני, מבין קשת התשובות שהפרשנים מביאים. זו תשובה שאולי מתאימה מאוד לדור שלנו. התשובה היא כזו: יצחק לא התבלבל כשבחר בעשיו. הוא לא טעה. הוא ראה את הטוב שיש בתוכו. בתוך הציד האלים הוא ראה ניצוצות של קדושה, וחשב שאפשר לנתב ולנווט אותו לכיוון החיובי. נשמע רעיון מודרני? פוסט מודרני? שימו לב כמה הוא עתיק, מצאתי אותו אצל האור החיים הקדוש – רבי חיים בן עטר ממרוקו, לא היו לו ילדים:

"וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב, ואפשר שהיה מועיל".

שימו לב לשלוש המילים האחרונות – "ואפשר שהיה מועיל". זה משאיר שאלה פתוחה, האם אפשר היה לנהחזיר אותו למוטב?

אגב, האם לאהוב את ילדינו גם כשהם מאכזבים נראה לכם מוזר? ובכן, כך בדיוק גם ה' אוהב אותנו.

אומר הרבי מלובביץ': למה יצחק אוהב את עשיו? תחזרו אחורה, הוא חופר בארות, הוא יסיר את העפר והלכלוך וימצא מים, גם אצל עשיו.

ומה בקשר ליעקב? יש פה מעשה רמייה. אי אפשר לטשטש. וראיתי אצל הרב זקס: אתם שואלים שאלה נוקבת, איך יעקב מרמה את אבא שלו לכאורה? ובכן, תרשו לי לא להגיב מיידית. "ישראל תגיב בזמן ובמקום שתמצא לנכון". אז ככה גם כאן. עוד מוקדם מדי לשפוט, זה הרי לא אירוע נקודתי אלא נצחי, ההחלפה פה תלווה את יעקב, בהחלפה בין רחל ללאה, ברמאות של לבן באופן כללי, היחסים בינו לבין עשיו עוד יהדהדו ביחסים בין האחים, גם שם יחליפו בגדים וכותנת אצל יוסף ויהיו שקרים סביב בכורה וסביב בגד, אז נדבר, יש לנו עוד זמן לשפוט את מה שקורה, אנחנו לא בקצב של החדשות.

אמר לי אחד הח"כים: אני כל היום מתעדכן כדי להגיב. אנחנו לא מחוייבים לקצב המטורף של העולם הזה, התורה עוד תיתן תשובות באופן גלוי וגם בין השורות, מה שנקרא: היו עימנו. ובסוף בסוף, התורה גם תגיד: "תיתן אמת ליעקב", יעקב, דווקא יעקב, הוא מידת האמת. מתוך כל המכשולים של העולם.

8.

ובכן, אחרי סיפור החלפת הבכורה, שהוא ארוך ומפורט יותר ממה שהבאנו, הפרשה ממשיכה. זה עדיין לא הסוף. עכשיו מגיעה, שימו לב, השיחה היחידה בין רבקה ליצחק. לא כמו אברהם ושרה, לא כמו יעקב ורחל, הוא עם זכר העקידה, היא מהרגע הראשון חשה תחושת יראת קודש כלפיו, וזה הציטוט היחיד של שיחה ביניהם, שימו לב:

וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים.

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן.

התבוללות. אמרנו שזו ה-בעיה שלנו, עד היום.

"אלה תולדות יצחק", ובהחלט למדנו רבות על תולדותיו של יצחק, נסכם בקצרה: בגיל 40 החלו תולדותיו כי בירור העולם זה יותר מהעקידה, למדנו על צדיק בן צדיק וצדיק בן רשע ומה העבודה של כל אחד מהם, על יעקב ועשיו והבחירה שלנו ביניהם, על סכנת העייפות, על חפירה לעומק וכמה היא חשובה (ההמשכיות), ועל אמונה בילדים ואהבה אפילו כלפי עשיו, אז קל וחומר כלפי כל ילד אחר. לקראת סיום שמענו ציווי למצוא ליצחק מישהי במעלתו, זה כבר רמז לרחל אימנו, וזה כבר יקרה בפרשת ויצא. לילה טוב.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.