רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

שישה לקחים מפרשת קורח - השיעור השבועי - פרשת קורח תשפ"א

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
שלום וברכה. פרשת השבוע היא פרשת קורח, פרשה שמזוהה עם מחלוקת קשה ועגומה. ננסה לנתח את קורח ולבדוק מה הטעויות שנעשו אז, וממה עלינו להיזהר היום. הנה שישה סימני אזהרה שפרשנינו מציבים בפנינו:

1. זהירות, ייחוס!

או: ייחוס זו חובה ולא זכות

הפרשה מתחילה בייחוס משפחתי: וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי. מי שרוצה להבין את שורש המחלוקת של קורח צריך לחפש אותה במילים הראשונות האלה, בהקשר המשפחתי. מצד אחד, חשוב מאוד להתגאות בשורשים המשפחתיים. שמעתי רעיון חסידי על הפסוק המפורסם " חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְּנוֹ" – מי שחוסך מהבן שלו את שבטו, לא מספר לו על השבט שלו, על משפחתו ושורשיו, כאילו שונא אותו. צריך שהילד שלך יידע מאיזה שבט הוא. שיידע למי הוא קשור, לא רק כזכות, כדי להשוויץ, אלא כחובה, כמחויבות. אנשים שאומרים לך "אני צאצא ישיר של דוד המלך", "המשפחה שלנו מתלמידי הגר"א" – זה לא נתון רק להשוויץ בו, אלא לשאול: דוד המלך היה גאה בך? תלמידי הגר"א גם היו מציינים את הייחוס הזה?

משפחה היא סדנה לבניית המידות. זה ה-מקום, עם השיעורים הכי חשובים שאדם לומד. אבל משפחה, בגלל חשיבותה וקדושתה, היא גם מקום שמספק כר נרחב לטעויות אנושיות. לכן המריבות שם כל כך עזות.

בואו נעשה רגע "עץ משפחה" לקורח, נבין למה הוא מרגיש לא בסדר. מצד אחד משה, אהרון ומרים, ומצד שני דווקא אליצפן, הבן של האח הקטן עוזיאל, התמנה לנשיא לבני קהת. קורח לא משווה את עצמו לעצמו, הוא משווה עצמו לאחרים.

וכך מסביר רש"י: "ומה ראה קורח לחלוק עם משה? אמר קורח: אחי אבא ארבעה היו, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול. מי ראוי ליטול את השנייה? לא אני, שאני בן יצהר, שהוא שני לעמרם? והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם. הריני חולק עליו ומבטל את דבריו".

ייחוס אמור להיות משהו שמעיף אותך קדימה, לא שקובר אותך באדמה. יצא לי לשמוע מרחלי לופטגלס, מנהלת תיכון YULA בנות בלוס אנג'לס, רעיון נפלא. היא צאצאית ישירה של הרב חיים זוננפלד. היא באה ללמוד במכללה בירושלים, והרב יהודה קופרמן פגש אותה והיא אמרה לו בגאווה שהיא נצר לרב זוננפלד. הוא ענה לה: ייחוס זה כמו שרשרת פנינים. אתה פנינה בשרשרת. אם אתה ממשיך את השרשרת עם פנינים נוספות, אתה חלק ממנה. אבל אם אתה חלילה קורע את השרשרת, כל הפנינים מתפזרות, הפסקת את הייחוס, את השושלת.

שימו לב, לא סתם בפסוק הראשון בפרשה לא מוזכר יעקב אבינו. כמה היה חשוב לו שצאצאיו כולם יסתדרו, כמה ברח ממחלוקת, ויש פרשנים שאומרים שאם קורח היה עולה עוד קומה למעלה בייחוס ונזכר גם ביעקב – זה לא היה קורה. אז קורח משתמש בייחוס לרעה ולא לטובה, כמקפצה לג'ובים ולתפקידים ולא כגורם שאמור לרומם אותך. נמשיך.

2. זהירות, שעמום

או: "בזמן אחר היו העם סוקלים אותו"

קורח מתחיל את המרד שלו בתזמון מעניין מאוד, בדיוק אחרי חטא המרגלים. בדיוק כשהעם שמע שיש לו עוד ארבעים שנה במדבר. קודם לכן הם היו בשיא התנופה והפעילות, להוטים להגיע לארץ ישראל. זה היה זמן לא מתאים להתחיל מחלוקת. אבל עכשיו? עכשיו יש זמן "להרוג", זמן "לשרוף". שימו לב מה כותב הרמב"ן: "אילו היה אדם מורד על משה בזמן אחר היו העם סוקלים אותו כי היו אוהבים את משה כנפשם ושומעים אליו.... וזה טעם תלונתם (של קורח ועדתו) במקום הזה, אחרי גזירת המרגלים מיד".

או במילים אחרות, כפי שחז"ל קבעו בתלמוד: "הבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום מביא לידי חטא" (מסכת כתובות). אלפי שנים אחר כך אמר הרבי מקוצק לתלמידים שלו: "אני רוצה שלא תחטאו, לא מפני שלא תרצו לחטוא, אלא מפני שלא יהיה לכם זמן לחטוא...". זה משפט עמוק, במקום להתעמת עם היצר הרע, צריך למלא את היום בפעילות חיובית, כך שפשוט לא יהיה זמן לחטוא...

והנה מגיעים יולי-אוגוסט. החופש הגדול, הגדול מדיי. כולם יודעים זאת, הורים, מורים, מנהלים וגם תלמידים. כל כך הרבה כתבות ראיתי בעבר על הכנות של המשטרה לחופש הגדול, על כך שייפתחו תיקים לבני נוער חלילה, על אלימות, סמים ושאר עבירות. כל כך חבל. הרי המשוואה ברורה: "שעמום מביא לידי חטא", נקודה. לכן התשובה היא כמובן לא רק להביא שוטרים שירוצו מהר למקום שבו אזרחים יתלוננו על ונדליזם. התשובה היא גם ליצור חברה לא משועממת, שיש לה אתגרים. אז לפני כל הפילוסופיות של קורח – ועוד נגיע לפילוסופיות – צריך להיזהר משעמום.

3. זהירות, דמגוגיה

או: "כולם קדושים"

עכשיו אנחנו מגיעים ל"פילוסופיה" שלו. קורח לא צועק: "תנו לי תפקיד", הוא עוטף זאת ב"השקפת עולם". בשבוע שעבר סיפרנו שהרב קוק דיבר על "זוהמת המרגלים" שמלווה אותנו עד היום ושעלינו להיפטר ממנה, כשאריות של חטא המרגלים. השבוע נספר שהרב קוק דיבר גם על "הקורחות העולמית". היו שהבינו שהוא מתכוון לתנועות פשיסטיות שפעלו בזמנו, תנועות שהמשיכו את הקו של קורח. ומה הקו הזה? בשתי מילים אפשר לסכם את הסלוגן של קורח ככה: "כולם קדושים". שימו לב לטענה שלו: וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד, אַנְשֵׁי-שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: רַב-לָכֶם, כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'?

זה פופוליזם שהכי כיף לשמוע. כולם שווים, כולם קדושים. זו כאילו דמוקרטיה, אבל בעצם דמגוגיה. כולם קדושים באותה מידה? אין דרגות? אין צדיק ואין רשע, רק אחדות שטחית ורדודה? אין תלמיד חכם ואין עם הארץ? אין תפקידים ומדרגות שונות בתוך האומה? קורח משמיע מניפסט נפלא, ברוח המהפכה הצרפתית: חירות, שוויון, אחווה. הוא ממש "רובין הוד" של קדושה, עם צדק חברתי, צדק קדושתי, צדק לכל. אבל זוהי חנופה זולה לקהל לא לדרוש ממנו כלום ורק להחמיא לו. קורח אומר לכל אחד ואחד: אתה מקסים, לא נותנים לך מספיק, אתה אחלה, לא מספיק מעריכים אותך, אתה גדול, מגיע לך יותר. וזה מגיע בדיוק אחרי שורה של מצוות מעשיות שכנראה הרגיזו את קורח. הפרשה שעברה, רגע לפני המחלוקת, הסתיימה במצוות ציצית, שקורח לועג לה. הופיעה שם גם מצוות הפרשת חלה, "ולא תתורו" שבסוף פרשת ציצית (ההוראה לשים לב מה נכנס לעיניים וללב) ועוד. כלומר, הדרישה הזו לעשייה מרגיזה את קורח. לא צריך את כל זה, הרי כולם קדושים.

אני מבקשת ללכת טיפה אחורה, כי המילה קדושה לא כאן מופיעה לראשונה. בספר ויקרא, מסופר שמשה מבקש מהעם קדושה אחרת: וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם.

אם נציב זה מול זה את המוטו של קורח ואת המסר של משה:

קורח: כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'.

משה: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם.

זה רק נשמע דומה, כאילו שניהם מדברים על קדושה, אבל איזה הבדל עמוק. קרח, מלשון קרחת, מקום צחיח ויבש, אומר לנו לא לצמוח, לא להשקיע, לא להשתנות, הכול צחיח, ריק וקירח. משה, כשמו כן הוא, משה אותנו, רוצה למשות את העם, לקדש אותו, להרים אותו. יש פה שאלה עמוקה, שמעבר לסיסמאות: התורה לא הורידה קדושה לעולם, היא הורידה אפשרות של קדושה לעולם. אנחנו מחליטים: האם אנחנו רוצים להתאמץ ולממש את האפשרות הזו? לכן אחד מדבר בלשון הווה, כבר הגעת ליעד, "כולם קדושים", ואחד בלשון עתיד, "קדושים תהיו" אתה בדרך ליעד. אחד מדבר על זכויות ואחד על חובות. אחד מחניף ואחד תובע.

וכאן מגיע הרב קוק ומתריע שקורח עדיין כאן: "הקריאה לכל העמים השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות – הנכם כולכם קדושים, כל האדם קדוש בשווה, זאת היא הקורחות האנושית שממנה סובל האדם. העולם צריך שיכיר כי לא בהגה אחד, באמרת אמונה אחת, די לאדם שיעוף לגן עדן, בשעה שכל אוצר הרעה והרצח והתיעוב הספון בכל חדרי ליבו יכול להישאר בעינו, וממילא אינו צריך לימוד וריכוז ועלייה" (הרב קוק).

הרב קוק מזהיר מפני רצח, דם ותועבה, אם אנשים יחשבו שקודש הוא משהו מהיר וזמין, בלי תיקון עצמי. הרב קוק נפטר לפני השואה, אבל ראינו זאת לאורך כל המאה ה-20: אידיאולוגיות שאומרות שכולם קדושים כאן ועכשיו, ומגיע להם. החל מהקומוניזם ("פועלי כל העולם התאחדו"), דרך הפאשיזם באיטליה, וכמובן הנאציזם (עם סיסמה: "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד". צריך להוסיף "להבדיל" לפני ההשוואה הבאה, אבל בכל זאת: בגרמניה העם היה מושפל אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובדכדוך שאולי דומה קצת לאווירה שאחרי חטא המרגלים, היטלר הגיע וסחף אותם כי "כולם קדושים"...).

מה הגישה ההפוכה? להבין שיש שלמות ויש השתלמות. כולנו בהשתלמות, מקבלים "גמול השתלמות" כל החיים. לדגול בכך שכל אחד צריך לצמוח, להתפתח, לעלות, להתעלות. מול הפופוליזם המחניף של קורח, צריך להציב דרישה מתמדת לשיפור עצמי. זה פחות כיף לשמוע ביקורת ולשמוע שיש לך עוד עבודה, אבל זו האמת.

4. זהירות, אגו וקנאה

או: למה הוא נבלע באדמה?

שימו לב לביטוי "עשיר כקורח". למה מדגישים שהיה לו כסף? כדי להגיד לנו שהיצר הזה כבר נסתם אצלו, כבר היה מלא לגמרי. הוא לא רצה כסף. מה היצר שהוא עוד יותר מסוכן? כבוד, אגו, קנאה.

גם ילדים בגיל הגן יודעים לספר שהאדמה פתחה את פיה ו"בלעה" את קורח וכל עדתו, אבל פרשנינו מוסיפים לסיפור הזה עוד עומק סמלי: לא רק שהקנאה לא מקדמת אותנו לשום מקום, היא פשוט אוכלת אותנו. גורמת לנו לשקוע, להיעלם, להימחק. עד היום הקנאה העזה, הצורבת, "קוברת" אנשים בעודם בחיים.

קורח הרי היה בעל מעמד גבוה בשבט לוי, אדם עשיר (כקורח...), הייתה לו משפחה ותפקיד ומשמעות – אבל הוא לא ראה את כל זה, מרוב קנאה עזה שלו במשה, באהרון, בכל מי שנראה לו בכיר וחשוב יותר ממנו. חז"ל במסכת אבות סיכמו זאת במשפט פשוט אך מטלטל: "הקנאה והתאווה והכבוד, מוציאים את האדם מן העולם". כלומר, זו לא סתם תכונה רעה, זו לא עוד בעיה, זה פשוט מוציא את האדם מהעולם. הפרשה מזכירה לנו שלראות את הטוב שיש לנו, ולא לחמוד ולרצות לקחת את הטוב שיש לאחרים – זה הדבר הכי דחוף לטפל בו. צריך להבין כמה האגו הוא האויב שלנו.

5. זהירות, יועצים

או: "חכמת נשים בנתה ביתה"

"חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ – זו אשתו של און בן פלת, וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ – זו אשתו של קורח". (מדרש)

אשתו של קורח הייתה משפיעה עליו בדיבורים הקטנים, שבין המטבח לסלון: תראה מה קיבל משה, תראה מה קיבל אהרון. פטפטת כזו בבית היא כמו ארס ורעל והיא מחלחלת ומשפיעה על התודעה. אישתו של און בן פלת, לעומת זאת, מנעה ממנו מלהיכנס למחלוקת. הוא מוזכר בהתחלה, ואחר כך נעלם מהשמות שמוזכרים. לפי המדרש היא אמרה לו: "אם אהרן כהן גדול – אתה תלמיד, ואם קרח כהן גדול – אתה תלמיד" (אשתו של און בן פלת). היא גם עמדה בפתח האוהל בלי כיסוי ראש, וכך הם נבהלו כשהם באו לקרוא לה למחלוקת (אפשר להבין מזה שהם הקפידו מאוד לא להיכנס לאוהל שאישה יושבת בכניסתו בלי כיסוי ראש...).

ההשפעה של בן זוג היא אולי הדבר הכי משמעותי בחיינו. זה באמת 24/7, לטוב או חלילה לרע. יש משהו יפה במה שעושה אשתו של און בן פלת. היא לא מדברת אידיאולוגיה, היא מדברת תכלס. היא עושה משהו פרקטי ואומרת לו: תברח, שב בצד, זה לא העסק שלך. הרב אביגדור נבנצל כותב על כך: "מול היצר הרע אי אפשר לעבוד רק עם השכל, צריך לענות לו בכלים שלו". היא בעצם אמרה לו: רוצה תפקיד? שב בצד ותראה מי ינצח. רק תציל עצמך מן המחלוקת. לפעמים זה בדיוק מה שצריך, כאלה יועצים, שאומרים לנו מה שאנחנו מסוגלים לשמוע באותה שעה, ומצילים אותנו.

6. זהירות, לשכוח את שליחותך

בסוף בסוף, אדם צריך תחושת שליחות ומשמעות. קורח לא רצה להיות קורח, הוא רצה להיות משה. לפעמים אדם לא רוצה את שליחותו אלא רוצה משהו אחר, בעיקר – להיות מספר אחת. לכן חז"ל מדגישים: איזשהו עשיר? השמח בחלקו. דווקא בחלקיות, בחלק שהוא קיבל. לא נשיג כל מה שנרצה.

ביום ראשון יחול ג' בתמוז, 27 שנים לרבי מלובביץ'. הנה סיפור חדש ששמעתי עליו ועל מציאת השליחות שלנו (הסיפור – מתוך הספר החדש של ד"ר שמחה ליבוביץ', "מסע לשליחות אפקטיבית"). בשנות הארבעים של המאה העשרים יצא הרב משה יצחק הכט לשליחות בניו-הייבן, קונטיקט, ארה"ב. האתגרים היו רבים. משפחת הכט חוותה התנכלויות גם מפעילים אנטישמיים וגם מיהודים אמריקאיים שהסתייגו מהרב לבוש השחורים בנוסח מזרח אירופה שהגיע לאזור. הרב הכט פנה לרבי וביקש עזרה. הוא ביקש שישלח שליח נוסף לסיוע. הרבי ענה לו:

"טרם יקראו ואני אענה – כבר עשיתי כעצתו, ונשלח לשם הרב משה יצחק הכט, וכנראה ממכתבו זה ומקודמו, עדיין אינו מכירו ואת הכוחות שניתנו להנ"ל, ועל כל פנים יכירהו עתה, ותיכף ומייד ישתנה הכל: המצב רוח, הביטחון בה', השמחה היומיומית וכו' וכו'" (הרבי מלובביץ).

למעשה, הרבי ענה לו: עליך להכיר את עצמך. לפגוש את עצמך ואת העוצמות שיש בך. אל תמעיט ביכולות שלך, אתה פשוט לא מכיר אותן מספיק. התבונן פנימה ותתחזק. מי שיגיע לניו הייבן היום יראה עד כמה השליחות הצליחה. הרב הכט התחבר לשליחותו.

עד כאן. נסכם את שש הנקודות שעליהן דיברנו, ושצריך לשים לב אליהן ולהיזהר לא "ליפול" בהן: ייחוס, שעמום, דמגוגיה, קנאה, יועצים ושליחות. תודה רבה לכם. בשורות טובות. להתראות בשבוע הבא.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.