רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

שלוש דרכים לצאת לחירות - השיעור השבועי - מתכוננים לפסח תשפ"א

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. אנחנו מתחילים השבוע את ספר ויקרא, בפרשת ויקרא, אבל ברשותכם נעסוק בליל הסדר, הלילה בו אמורים לצאת מעבדות לחירות. אז מה זה בן חורין? מיהו בן חורין? מהי חירות? הנה שלושה כיווני חירות שפרשנינו מצביעים עליהם, ביחס לליל הסדר המתקרב:

1. חירות ביחס לאוכל

בואו נסתכל על המילים שפותחות את ה"מגיד":

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.

זה נראה שהאירוע מתחיל באוכל. "זה לחם העוני", אנחנו מכריזים, ואנחנו גם מציגים פה עדות, מוצג חי לימים ההם. המצה הדקה עם החורים והפירורים היא כוכבת הערב, היא העיקר. למה אנחנו חוגגים חירות על ידי אכילה, ועוד כזאת אכילה "מוזרה"? כל היחס שלנו לאוכל בערב הזה הוא מיוחד – קודם כל מדברים ומדברים, כלומר מתאפקים מהסעודה, שולטים בעצמנו, עם טעימות קטנות, וגם כשאוכלים אחר כך יש מצוות מפורשות שקשורות באכילה (מצה, מרור, סעודה, ובעבר גם קורבן הפסח) וגם בשתייה (ארבע כוסות). יש פה תיקון עמוק של היחס שלנו לאוכל, וגם ליין, לאלכוהול. אנחנו מקדשים אותו. אנחנו גם מכסים את המצות ומגלים אותן, מחזיקים את הכוס, מטפטפים טיפות מהיין ועוד ועוד.

אנחנו בעידן בו תרבות האכילה בפריחה, ובהתאם גם המשקל של האנושות – תכניות בישול, ריאליטי בישול, פרסומות, תעשיית מזון, עידן של שפע ופנאי, אנשים גם מצלמים כל מה שהם אוכלים, קוראים לזה "תרבות האוכל". אבל בדיוק בדור המאסטר-שף הסוגיה הטעימה הזו הופכת להיות גם הסוגיה הכי מייסרת עבור רבים – השמנה, עודף משקל, כל המחלות הנלוות לכך, ושוב תרבות שלמה של דיאטות והרזייה וחשיבה מה לאכול ומתי ואיך. כך שהנושא הזה מקבל נפח עצום, נפח תרתי משמע, בחיים שלנו היום. אז הכי קל להגיד – טוב, אנחנו יהודים, היהדות היא רוחנית, היא לא גשמית, ננסה להתעלם ולהתעלות מעל זה. אבל זה לא נכון, זה לא כל כך פשוט, כי הנה אנחנו הכי אובססיביים על אוכל בתקופה הזו. אנחנו שואבים גרגירים של שקדי מרק מפינות במטבח ומחפשים ברכב פירורים של קורנפלקס. ואם כל זה לא מספיק – הרי שהחטא הראשון, החטא הקדמון, בגללו אנחנו סובלים עד היום, היה חטא של אכילה. הדבר הראשון שהאדם "נפל" בו בגן עדן היה לאכול את מה שאסור לאכול. מאז ועד היום אנחנו מושפעים מכך. אפשר להוסיף לכך את המן, המזון שאכלנו במדבר 40 שנה, וגם את התלונות של עם ישראל על האוכל, זה היה נושא מרכזי מאוד בחייהם והם התלוננו על האוכל והמים לאורך הדרך. אז זה לא נושא שאפשר לבטל אותו, אלא נושא שצריך לתקן אותו, ויש טוענים שזו-זו הכוונה של פסח וזו היציאה שלנו לחירות. המצה היא היצמדות מוחלטת לדבר השם, להוראותיו, בלי תוספות משלנו, היא משהו מאוד פשוט ובסיסי, לא רציונלי ולא מוסבר, והיא מכונה "לחם האמונה" או "לחם הרפואה". היא באמת מכניסה בנו אמונה ורפואה, ובספר "מאור ושמש" נאמר – שימו לב – שקדושת המצה היא למעלה מקדושת המן. איך הייתם מגיבים אם הייתם מקבלים לאכול מן במדבר? בהתלהבות רבה. ובכן, קדושת המצה גדולה יותר. בהימנעות שלנו מחמץ ובדבקות שלנו במצה אנחנו מכריזים משהו קצת "לא נורמלי": יש קשר בין האוכל לבין הדעת, יש קשר בין מה שאוכלים כל השנה לבין איך שמתנהגים.

אפשר גם כאן להעמיק עוד רבות, אבל היחס שלנו לאוכל בפסח הוא הכרזה: יש כאן משהו מעל לרציונליות. ומכאן היחס שלנו כל השנה לכשרות, לברכת המזון, לאכילת דברים לא בריאים ועוד. זה לילה שמתקן את מה שאכלנו בעבר באופן לא ראוי, וגם מתקן מעתה והלאה את האכילה ומכניס בנו אהבה ויראה בנושא הזה. הנה משפט לסיכום הנושא:

"זר לא יבין זאת כיצד אפשר להעמיס כמות כה גדולה של קדושה וטהרה בכזית אחד של מצה, שהוא לכאורה קצת קמח ומים" (הרב חיים ברים)

2. חירות – לתת לאחר, ביחס לזולת

ומה בהמשך ה"מגיד", מיד אחרי שמציגים את האוכל, את המצה?

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.

ובעברית:

כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויפסח.

אפשר היה לחשוב שנצא ממצרים ונרצה לנקום, לקחת לנו כמה מצרים כעבדים, לצבור הרבה רכוש, להפוך בעצמנו לנוגשים רשעים כמו המצרים – אבל לא. יציאת מצרים צורבת בנו תנועה הפוכה – לא לקחת אלא לתת, לא לקמוץ יד אלא לפתוח אותה. דווקא יציאת מצרים, דווקא מה שעבר עלינו, גורם לנו להיות אחרים, לכונן בעולם תרבות אחרת. הרב פרופ' יוסף דב סולובייצ'יק מסביר כי המבחן של עבד שיצא לחירות, הוא ההתנהגות שלו כלפי האחר:

"עיקרה של החירות היא השותפות עם האחר. העבד – חושב רק על עצמו, ואילו אדם בן חורין גאה – חושב על האחרים ומשתתף עם האחרים. ליל הסדר מסמל את לידתה של קהילת החסד, קהילה שבה העבדים, שזה עתה נחלצו מן השעבוד, יצאו מבידודם והתמקדותם המטורפת בעצמם והצטרפו אל קהילת החסד".

הבנתם? ההוכחה הראשונה לכך שאתה בן חורין היא שאתה חושב על הזולת. אם אתה יוצא מעצמך – אתה לא עבד. אם אתה עוסק רק בעצמך – אתה עבד. זה המבחן.

חלק מהיחס לאחר, בעיני, השנה, זה לזכור את אחינו שבחו"ל. גם עליהם אנחנו אומרים השנה: הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

הם לא יכולים להיכנס לארץ, הם לא בסיומו של מבצע חיסונים מוצלח, הם מתמודדים עם אתגרים גדולים. אנחנו חושבים גם עליהם, וגם זה מבחן להיותנו בני חורין.

3. חירות – לשלוט בדיבור (חג הפה-סח)

רגע, אולי צריך להתחיל אפילו קודם לכן. הרי שאלנו "איך מתחיל החלק של ה'מגיד' בהגדה של פסח?". אבל מי בכלל קבע שיוצאים לחירות דרך המגיד, דרך ההגדה, דרך הדיבור? בואו נסתכל רגע מזווית אחרת, עוד לפני התוכן של המגיד, על המגיד עצמו. זו מטרת הערב – להגיד. זו קביעה עצומה שפסח מלמד אותנו, ועל החג הזה הרי נאמר שהוא פה-סח, מלשון שיחה, שיח. פה-מדבר. זה המבחן האמיתי, איך אתה מדבר. זו היציאה מעבדות לחירות, מה יוצא מפיך. ולכן בערב שבו יוצאים מעבדות לחירות, הדבר המרכזי שעושים הוא: לדבר. ליל סדר הוא ערב של אימון לדיבור, ערב קואוצ'ינג סביב נושא הדיבור. מדברים בו הרבה, לא שותקים, לא מתנזרים מדיבור, אבל הדיבור מלא בחיוביות, בתודה, באמונה, באופטימיות, באהבה. זה לא חוכמה לדבר סתם, במקורותינו מסבירים שיש "דיבור בגלות" ויש "דיבור של גאולה". במצרים גם הדיבור היה בגלות, לא דיברנו באופן חופשי, הדיבור לא שיקף את הנפש שלנו. העם לא הצליח להתפלל אלא רק צעק, מספרים לנו על נאקתם, על צעקתם, שוועתם, אבל הדיבור לא היה ברור, ומשה – הדיבור שלו היה לגמרי בגלות, כבד פה, כבד לשון, ערל שפתיים. הדיבור הולך ומשתחרר ככל שהעם הולך ומשתחרר. פתאום אנחנו שומעים את שירת הים, פתאום העם אומר "נעשה ונשמע", גם הדיבור שלהם עם אלוקים נהיה פתוח ואמיתי. כך שדיבור הוא בעצם חלק מצלם האלוקים של האדם, צריך לשים לב אליו. עבד מאבד את היכולת לשוחח, להיות בקשר, לדבר, לתקשר, וגם קשה לו יותר לדבר אל אלוקים. צריך להיזהר גם ממצב של גלות הדיבור בין אדם לחברו. דיבור צריך להיות כן, פתוח, אמיתי, יוצר קרבה. תקשורת מצומצמת היא תקשורת לצרכים בסיסיים בלבד, שימוש במילים באופן טכני ואפילו מעליב.

אז ליל הסדר – הוא הלילה לתקן את זה, לכל השנה שמתחילה כעת. לכן נאמר לנו:

"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". הדובר עצמו נהיה משובח, ממילה למילה אנחנו הופכים ומשתבחים. אנחנו הולכים ומדברים, הולכים וגואלים את הדיבור, הבן שואל, האב משיב, לחם העוני הוא לחם ש"עונים עליו דברים הרבה", צריך לומר שלושה דברים ("רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור"), אנחנו יושבים ומסיחים ומשוחחים ומהללים:

"כידוע בספרים שפסח רמז פה-סח כי מקודם היה הדיבור בגלות כידוע שעל כן אמר משה רבינו ע"ה 'לא איש דברים אנכי' וכל מי שזוכה להשיג האור של יציאת מצרים, שהוא יציאת הדיבור מגלות שמתעורר בכל שנה באותו זמן כידוע מקדושת הזמנים, יוכל להרבות דיבורים כרצונו" (ר' צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק)

כלומר, אנחנו מוציאים את הדיבור שלנו לחירות מעכשיו והלאה לכל השנה.

"ולזה בכל שנה ושנה בעת הזאת הסיפור הזה מועיל לטהר דיבורו ולהוציאו מתחת הסטרא אחרא ולהביאו אל הקדושה כמו שהיה אז בצאתם ממצרים שנגאל הדיבור" (מאור ושמש)

מסביר הרב יוסף צבי רימון: זה שיש חופש דיבור וחופש ביטוי זה יפה, אנחנו לא חיים תחת פרעה, אבל עכשיו אנחנו צריכים לשלוט בעצמנו. יש "הכול אסור" (מצרים), יש "הכול מותר" (אולי אמריקה?), אבל אנחנו רוצים חידוש: הכול מותר, אבל אני בוחר לאסור על עצמי. זו חירות אמיתית. וכך כותב הרב רימון:

"צריך לדעת כיצד להיות בן חורין. אדם שמשוחרר מכל עול ועושה כל מה שהוא רוצה – איננו בן חורין. בן חורין הוא אדם שיכול לעשות כל מה שהוא רוצה, אבל עושה רק מה שנפשו הטהורה מורה לו לעשות. בן חורין הוא מי שיודע לשלוט על חירותו" (הרב רימון)

לסיכום, אלה היו טעימות קצרות, על שלושה היבטים של ליל הסדר, של חירות:

חירות ביחס לאוכל, חירות ביחס לזולת וחירות ביחס לדיבור. הכנות נעימות, תודה רבה, וחג פסח כשר ושמח. בשורות טובות.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.