רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

על מה אנחנו נאבקים? - השיעור השבועי - פרשת וישלח תש"פ

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. מי נגד מי? מי הכוחות הנאבקים בעולם הזה? פרשת השבוע היא פרשת "וישלח" וננסה להבין בעזרתה את המאבק שאנחנו נמצאים בו. אנחנו מגיעים השבוע אל המפגש בין יעקב לעשיו, ובעצם מדובר על שלושה מפגשים.

הנה תקציר העלילה עד כה: יעקב ועשיו הם הבנים התאומים של יצחק ורבקה, יש מתח ושוני ביניהם עוד מההיריון. עשיו מוכר את הבכורה תמורת נזיד עדשים, יעקב מתברך, אבל עשיו שרוצה להרוג אותו גורם לו לברוח עד לחרן. שם יעקב נבנה – החל מחלום יעקב עם סולם יעקב, דרך המפגש עם רחל ליד הבאר, 20 שנים קשות של עבודה והקמת המשפחה וגידול הילדים, בצל העבודה אצל לבן הרשע. וכעת הגיע הזמן לחזור הביתה, אבל בארץ ישראל נמצא גם עשיו. שימו לב שלא מפריע לעשיו שיעקב חי בחרן, אבל החזרה שלו לארץ ישראל מאיימת עליו, יש כאן איזו שלמות שהוא יוצא כנגדה.

הפרשה הזו נחשבת לפרשה מכוננת. זה גם מפגש בין יעקב (עם ישראל) לעשיו (מזוהה עם הנצרות), וגם מפגש עם יעקב ועשיו שמתרוצצים בתוכנו מאז שנאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה" על רבקה אמנו.

יש שלושה עימותים בין שני הכוחות האלה, יעקב ועשיו, וצריך להכיר אותם כדי לנצח בהם:

העימות הראשון – בהכנות למפגש הפיזי (המישור השטוח, שרואים מולנו).

העימות השני – המאבק הרעיוני, הרוחני (המישור שלמעלה, מעלינו, מישור ספיריטואלי).

העימות השלישי – המפגש עצמו, והמאבק על העתיד (לא על ההווה אלא על העתיד, בקו שממשיך ישר וקדימה).

נתחיל.

1. ההכנה למפגש הפיזי: יראת חטא מול ביטחון עצמי מופרז

"לא מגיע לי כלום" מול "מגיע לי הכל"

מספיק להתבונן בפסוקים הפשוטים כדי לראות את ההבדל. יעקב מגיע בגישה הבאה:

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.

וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה.

וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ.

שימו לב – אני "עבדך" ואתה "אדוני".

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ.

"ויירא יעקב מאוד, אמר: אוי לי, שמא יגרום החטא" (מדרש)

יעקב אבינו לא מפחד לפחד. הוא לא מפחד להגיד שהוא מפחד. אבל ממה הוא מפחד? מהחטא. הוא ירא חטא. הגיבור הלאומי שלנו הוא לא קול ולא מאצ'ו ולא מלא בביטחון עצמי, להיפך, הוא ירא חטא. רש"י אומר: וירא – שמא יהרג. ויצר לו – שמא יהרוג הוא את אחרים. הוא חשש לפגוע במי שלא מגיע לו. מוסר הלחימה היהודי מגיע מכאן.

ושימו לב – זה קשור לזכות שלנו על הארץ. מתי יעקב מדבר על היראה הזו? בכניסה לארץ ישראל. אפשר לדבר על ריבונות, לאומיות, צה"ל – הכול נכון – אבל זה קשור גם למצב הרוחני של עם ישראל, של הבנים של יעקב אבינו.

וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.

קצת זה גם טוב. וכך כותב רבי נחמן מברסלב על הפסוק הזה, שאמרנו, הוא סוד:

"כשרואים שקשה להשיג העצה השלמה, צריכים להתנהג לפי חלוקת העצה, באופן שעל כל פנים יהיה נשאר לו מחנה הנשאר לפליטה, ולא יהיה נאבד לגמרי חס ושלום.

היינו כשרואה אדם שהיצר הרע מתגבר עליו כמו שמתגבר, ונדמה לו שאין בכוחו לעמוד כנגדו כראוי, וכל מה שחושב עצות ותחבולות אינו עולה בידו כראוי, אזי כל עצתו העיקרית שיסמוך על כוח הצדיק באמת, ולעת עתה – יתנהג כפי חלוקת העצה, שזה בחינת 'ויחץ את העם, והיה המחנה הנשאר לפליטה'.

היינו שיקבע בליבו שאיך שיהיה, אף על פי כן אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מה' יתברך, ולא אייאש את עצמי לעולם. רק אני על משמרתי אעמוד לחטוף מה שאוכל, למען יהיה המחנה הנשאר לפליטה.

למשל, כשהאדם חפץ שילמוד הרבה ויתפלל וירבה בהתבודדות, ורואה שקשה וכו', יהיה חזק בדעתו שעל כל פנים מה שאוכל לחטוף בחיי, אתייגע בכל כוחי לחטוף איזה טוב כל יום מימי חיי".

אומר לנו פה רבי נחמן – אתה לא צדיק כמו יעקב אבינו? תירגע, אפילו יעקב אבינו עצמו ידע ש"קצת זה גם טוב", שצריך לחטוף מה שמצליחים, העיקר להישאר קשורים לדבר הגדול יותר, גם אם באופן חלקי. העיקר לא להתנתק לגמרי. (מי שמח אם הוא שטף קצת כלים בכיור? הצליח לדבר שיחה משמעותית בערב עם כמה מהילדים שלו?).

יש סיפור נפלא על החפץ חיים. שאלו אותו פעם מה לעשות אם הגיעו לסוף התפילה ולא כיוונו באף מילה שאמרו. הוא ענה: לכוון בעלינו לשבח. הוא המשיל זאת למוכרת בשוק שבא גנב והתחיל לקחת לה את כל הסחורה. התחילה המוכרת לצעוק. אמרו לה אנשים: מה את צועקת? הוא חוטף, תחטפי בחזרה את מה שאת יכולה. קצת זה גם טוב. הנמשל הוא כמובן היצר הרע, שעלול לייאש את האדם, אבל מולו צריך לחטוף מה שאפשר.

רבי נחמן כותב בהקשר הזה על אדם שרוצה ללמוד ולהתפלל כל הזמן באופן מושלם, אבל לא מצליח. מה העצה? לא להפסיק, אלא לקבל על עצמו לנסות להצליח חלקית, להתאמץ לחטוף משהו קטן, ללמוד טיפה, להתפלל קצת. עדיף להגיע באיחור לשיעור ולהגיע רק מדי פעם, מאשר לא לבוא אף פעם ולחכות למצב של שלמות. המצוין, כידוע, הוא האויב של הטוב מאוד. רבי נחמן חוזר שוב ושוב על המילה "לחטוף", ונדמה לי שבדור הטכנולוגי והמהיר שלנו היא מתאימה במיוחד. גם אם אין לך את כל הזמן שבעולם להתחיל מההתחלה וללמוד ביסודיות, תחטוף קצת. זו עצה מרגיעה.

עכשיו: תפילה. ולא סתם תפילה אלא "קטונתי":

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ.

קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.

הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים.

יעקב מכין לעשיו את המנחה, את השואו, בצורה שתשביע את עיניו:

וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר.

רש"י: עדר לפני חברו מלא עין כדי להשביע עינו של אותו רשע.

הרב יחזקאל לוינשטיין: "'רווח תשימו בין עדר לעדר' – כלומר, מה השביע את עינו של אותו רשע? כלום. אוויר. רוח. דמיון שאין בו ממשות, אבל יוצר נפח ומטעה את האדם. לכן שמים יד על העיניים בקריאת שמע, כדי להיזכר שהמציאות המוחשית מול העיניים מבלבלת".

כלומר, מה השביע את עינו של אותו רשע? כלום. אוויר. רוח. רווח. דמיון שאין בו ממשות - אבל הוא יוצר נפח ומטעה את האדם. זו תעשייה שלמה של פרסום ותדמית, של "רווח" כדי להשביע את העין. תעשייה שלמה של "עוד, יותר גדול, שניים במחיר אחד". יש רשימה של "גורמים מאיצי מכירות", למשל: מותג (אדידס, הארלי דוידסון), מחיר (יותר יקר – יותר איכותי, יש לי הרצאה ואומרים 10 ₪ בכניסה לא מכובד), מיקום (תורה שלמה, איפה דוחפים מה, איפה אני שם פרסומת – משפיע עלינו, ידוע שליד הקופה בסופר הכי קל לקנות כי תקועים שם וכי אלה מוצרים קטנים), ידוענים (פרזנטורים, אדיר מילר מכבי), לוגו (לא נקנה מוצר שאין לו לוגו), חדשנות ("זו לא הגרסה הקודמת, אתה חייב להתעדכן"), הפתעה (וואו, אתה לא מאמין), לחץ חברתי (לכולם יש, גם אתה חייב, זה עד גמר המלאי, תזדרז), ארץ הייצור (זה מיפן, או – זה מסין), מבצעים (קנה אחד קבל שניים). כל התעשייה הזו לא עובדת כדי שנקנה מה שאנחנו צריכים, מה שבאמת דרוש לנו, אלא כדי לבלבל אותנו, לשים לנו רווח, שנלך אחרי החושים ולא אחרי השכל.

ואיפה זה מתחיל? כבר במכירת הבכורה, "הלעיטני נא מן האדום-האדום הזה", יותר קצר להגיד נזיד, אבל זו מילה יפה, צריך לחפש אותה, לחשוב עליה, התפיסה שלו מאוד חזותית, ילדותית, גסה, פשטנית, מוחשית – פעם זה "אדום אדום" ופעם זה "רווח רווח". קל לעבוד עליו באמצעים ויזואליים.

עשיו מתקדם עם 400 איש, עם עוצמה, שנאה, מלחמה, תאווה לכל מה שנוצץ לעין, כשמולו יעקב בגישה אחרת: לא מגיע לי, לא ראוי, תודה על כל דבר קטן שיש.

כידוע, כל אחד מהם מתאר את מצבו אחרת. יעקב אומר "יש לי כל" (מסתפק במועט, שמח בחלקו, מה שיש לי זה הכל מבחינתי, זה מספיק לי) ועשיו אומר "יש לי רב" (יש לי הרבה מלשון ריבוי ויכול להיות לי עוד ועוד ועוד).

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי מול: קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל.

בדיוק בהקשר הזה קיבלתי מכתב מרווק מאזור המרכז בארץ, הנה:

שמי ..., לומד באוניברסיטת ... וניגשתי אלייך אחרי הרצאה שלך כדי לספר על ה-בעיה המרכזית לדעתי שלי ושל רבים מחבריי הרווקים: האשליה של ריבוי הבחירה, ריבוי האפשרויות, שמקשה מאוד על האפשרות להיכנס לקשר רציני ולהתמקד. אשמח שתקריאי את המכתב בשיעור, רק בלי לאזכר כלל את שמי ואת החוג שבו אני לומד. אז ככה: בפרשת השבוע עשיו דוחה את המתנות שמציעים לו: ויאמר עשיו יש לי רב. ואילו יעקב משיב לו: קח נא את ברכתי, כי חנני אלוקים וכי יש לי כל. יש פה שתי נקודות מבט שונות, האם מה שיש לי זה רב, ויכול להיות יותר, עוד ועוד, או יש לי כל. ובנוגע לנושא הכואב עליו אני כותב: האם יש המון אופציות בשוק, עכשיו אני בדייט אחד אבל יש עוד ועוד, יש לי רב, או שאני מחליט שיש לי כל. זאת אשתי. על מעלותיה וחסרונותיה. איתה אני רוצה להתקדם. ומשבחרתי, זה הכי טוב בשבילי. יש לי כל. לא צריך שום דבר אחר.

בתקופה הזו אני עושה בדק בית, חשבון נפש, בודק את עצמי, מה שנקרא 'מחשב חשבונו של עולם', אם ברצוני לזכות בקרוב לחשב חשבונות אחרים כחשבונות חשמל עם אשתי באיזו דירה שכורה... הגעתי למסקנה שהעובדה שאני חי בחברה בה יש כל כך הרבה פוטנציאליות, כל כך הרבה אנשים טובים וטובות, נחמדים ונחמדות, היא בעייתית. היא יכולה להתאים, וגם היא, וגם היא, וגם אחותה התאומה, וגם החברה הכי טובה שלה. הדבר יוצר בלגן נוראי ובלבול גדול.

כבר מזמן רציתי להקים בית ומשפחה, להקים את החולייה שלי בשרשרת המפוארת של עם ישראל, ואני עמוק בבור. והבור ריק אין בו מים. כאמור, אני בודק את עצמי. אני רציני, מתייחס ברצינות לכל הצעה שמגיעה, ובאמת מחכה להקים בית. אבל פיזור הנפש לא מאפשר. זו לא בעיה בלעדית שלי, לדעתי זה מימד קולקטיבי, תרבותי, חברתי. דיברתי עם רבים. תוכלי להעלות את הנושא למודעות ציבורית, לסדר היום, להציף את הבעיה? זה לא להציע עוד שידוך ועוד הצעה, כי ריבוי ההזדמנויות רק מסבך אותנו עוד יותר בקורי העכביש. אני מתפלל עליי ועל כולנו שנעבור ממצב של "יש לי רב" למצב של "יש לי כל".

אמן. תודה. אשמח לשמוע מעוד אנשים ונשים אם הם חושבים שהוא כתב על נקודה נכונה. ואם נחזור ממערכות היחסים האלה, ליחסים בין יעקב לעשיו, נמשיך אל המפגש השני בין שתי תפיסות העולם, העימות.

הם בעצם עוד לא נפגשים, רק מתכוננים למפגש, הולכים זה לקראת זה, אבל עוד לפני שייפגשו – יש פגישה רוחנית, בין שתי אידיאולוגיות.

2. מאבק רוחני: אור מול חושך, ישראל מול הרוע

אנחנו כבר במתח לקראת המפגש, הכול מוכן, אבל רגע, יש עוד לילה שבו קורה מאבק דרמטי: חנן פורת כותב שזה כמו אדם שהולך לו בדרכו ופתאום נפערת מולו תהום עמוקה, הוא מציץ ונרתע ומגלה שכל הדרך שהלך בה – היא רק קליפה דקה שמתחתיה לבה רותחת שהוא לא ידע על קיומה. זו פרשה שלא היינו שמים לב לחסרונה, היא קוטעת את הרצף כדי לחשוף מה קורה מאחורי הפרגוד.

לפני הפגישה הפיזית עם עשיו יש מאבק רוחני, לפני הפגישה הריאלית צריך להיאבק בתפיסת העולם. חז"ל קובעים: "אין הקב"ה נפרע מאומה עד שנפרע מאלוהיה תחילה". תמיד מתחולל מאבק אידיאות רוחני.

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.

וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.

הרוע מגיע ונאבק, אבל נאלץ להסתלק כשעולה האור, וגם לתת לך ברכה, כלומר שם חדש. המאבק הזה קשה אבל אנחנו שורדים אותו וגם צומחים מתוכו ומקבלים שם חדש, מהות חדשה. אנחנו נפגעים, צולעים, אבל שורדים. בכל הגלויות וגם היום אנחנו משלמים מחירים כבדים לצערנו, אנחנו נפגעים, אבל לא נעלמים, לא מנוצחים.

ושימו לב: שינוי השם מגיע דווקא מהרוע – הוא נותן לנו את השם. הרוע בכבודו ובעצמו נאלץ להודות שאנחנו ישראל, שיש יושר בקבלת הברכות, שאנחנו הולכים בדרך ישרה ועם א-ל. ומי הוא הרוע? אין לו שם קבוע ("למה זה תשאל לשמי"): פעם עצבות פעם דיכאון פעם תאווה פעם גאווה פעם כעס. כל פעם יש לו שם אחר. היצר הרע מחליף תחפושת כל פעם.

זה ממש כמו פרעה שידע לזהות לראשונה שאנחנו עם. הרב אריה הנדלר אמר פעם: היצר הרע בונה אותך יותר מהיצר הטוב. הוא כמו מאמן כושר שמקשה עלייך, מאתגר אותך, לא במטרה להרע לך אלא כדי בסוף להפוך אותך ליותר חזק, יותר מחושל, יותר אתה, יותר ישראל, יותר עם.

צריך להתעכב על זה שוב: לפעמים הרוע מזכיר לנו מי אנחנו. חנן פורת כותב: "זוהי הברכה העמוקה ביותר שהרוע יכול להעניק לטוב – תפקידו להיאבק בטוב כדי לחשל אותו ולהכריח אותו לגלות את מלוא כוחותיו, מתוך ההתמודדות".

השבוע מלאו שנתיים לפטירתה של חני וינרוט. בספר שלה "עולם הפוך ראיתי" היא כותבת תובנה עמוקה מאוד לדעתי על הנקודה הזאת: אל תבוא ותגיד למישהו אחר מה "שרו של עשיו" מוציא ממנו:

"חשוב לי להדגיש שאת ה'פטנט' לבחור בטוב, אנחנו יכולים לתרגל רק על עצמנו. אם מישהו מנסה ללמד אותי שהמחלה היא מתנה, אכעס מאוד. לא כדאי לו לעמוד קרוב אליי. אני לא אומרת שזה לא נכון, המחלה בהחלט מביאה לאדם הרבה אמת, אבל עדיין, יש דברים שמותר לנו לומר לעצמנו ולאחרים אסור לומר לנו. אישה יכולה לומר 'איזו שמנה אני', אבל אוי ואבוי לבעלה אם הוא יאשר זאת. כשמישהו מתלונן על סבל – הוא לא זקוק שנלמד אותו כמה ברכה יש בו. זה לא התפקיד שלנו, תפקידנו להזדהות, להשתתף בכאב, לא לגמד אותו. אבל כשהקושי הוא אצלנו – אז בינינו לבין עצמנו כדאי להשקיע מחשבה ולמצוא את הטוב שבקושי".

זו תובנה עמוקה לדעתי – אתה לא בא למישהו אחר ואומר "הניסיון מחשל אותך". אתה אמפתי, מכיל, עוזר, הצרה שלו היא הבעיה שלך, אבל כשלך קורה משהו קשה, נסה את הכיוון הזה, נסה לראות איך אתה צומח מזה.

ואיך נגמר המאבק הרוחני? במשהו גשמי. יעקב יוצא משם לא רק עם ברכה, אלא עם מצווה. את האירוע ההיסטורי הוא הופך לתכלס, למצווה, לפרקטיקה יומיומית, לתזכורת. המצווה השלישית בספר החינוך היא גיד הנשה, הוראה הלכתית לא לאכול את האזור הזה בחיה. ספר החינוך מסביר שזה זכר לכל המאבק שלנו עם עשיו ועם הרוע. יש שם מסורתי ליהדות בסין: דת הסרת הגיד (挑筋教) וכנראה מיליארד סינים לא טועים – הם יודעים למה הם קוראים לנו ככה. זו נקודה עמוקה בזהות היהודית.

יש עוד המון פרשנויות על המפגש הזה, אבל בחרתי אחת חדשה, ממש בת זמננו, של אהוד בנאי. קטע שהוא כתב שנקרא "ויוותר יעקב לבדו – מיעקב אבינו ועד אבא יעקב". הנה:

טקסט שכתב אהוד בנאי

תמצית הדברים, לדעתי, היא בפסקה הבאה: "הנה אני כיום, בנו של יעקב, מחפש שוב את הדרך איך לחדש את הקשר עם יעקב אבי הקדמוני, ועם יעקב הסבא של סבא שלי.

דווקא בגלות, כשבני העם הזה היו בארצות רחוקות ומנותקות זו מזו, בלי שום פקס או אינטרנט, היו תורת משה וסידור התפילה הדברים שאיחדו את בני ישראל.

כיום, כשהמרכז הרוחני הזה חסר, הולך ומתגלה לנו, בדרך הקשה, שהישיבה ביחד על אדמה אחת ותשלומי מסים לאותה ממשלה יהודית עדיין לא הופכים אותנו לעם אחד.

חסר משהו עמוק מאוד בבסיס הדברים, משהו עמוק בגנים שלנו יודע שדבר אחר חייב לבוא לידי ביטוי. החברה הישראלית חייבת לדעת שלישיבה על אדמת ארץ ישראל יש תנאים, יש חוזה, ויש בעל הבית".

עד עתה ראינו את ההכנות לפגישה אצל כל אחד, ואת המפגש הרוחני. עכשיו – אל המפגש הפיזי.

3. המפגש עצמו – העתיד מול ההווה:

"אני אתנהלה לאיטי" מול "האדום האדום הזה"

בואו נראה מה קורה במפגש עצמו:

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת.

וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים.

וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו.

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ.

וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ.

זה המשך הגישה שראינו קודם – יעקב משתחווה שבע פעמים, וכששואלים אותו מי אלה הוא עונה: הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך. שוב – זה לא שלי, תודה על כל מה שקיבלתי, שום דבר לא שלי ולא מובן מאליו.

אבל זה לא החידוש במפגש הזה. על ההבדלים האלה למדנו כבר בהתחלה. החידוש מגיע עכשיו, כשעשיו מבקש מיעקב להצטרף אליו בשותפות ולנסוע ביחד, ויעקב מסרב. האויב לפעמים נלחם בנו, ולפעמים מחבק אותנו. לא ברור מה יותר מסוכן...

יעקב נערך למלחמה מול עשיו, אבל מתקבל דווקא באהבה, בחיבוק, בהצעה ללכת ביחד. הרב אביגדור מילר כותב על כך: "עשיו רץ אל אחיו, חיבקו ונשקו. אותו רגע היה רגע הסכנה הגדולה ביותר בחייו של יעקב. כל עוד עשיו שנא אותו – יעקב היה בטוח. ברגע שהחלה ההתקרבות – התעוררה סכנה לעתידו של העם היהודי".

יעקב מסרב להליכה המשותפת. הוא לא סתם מסרב – אלא מעלה נימוק שהוא ה-נימוק שלנו מאז ועד עולם:

וַיֹּאמֶר (עשיו): נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו (יעקב): אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן.

ואז הפסוק המכונן:

יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

אומרים פרשנינו לאורך הדורות, מה זה "לרגל המלאכה ולרגל הילדים"?

המלאכה – מלאכת השבתות והחגים, מלאכת המצוות, מלאכת לימוד התורה.

הילדים – המשפחה, הקמת המשפחה וחינוך הילדים.

יעקב בעצם אומר: אני לא מהיר כמוך, ואני לא מתבייש בכך. "ואני אתנהלה לאיטי" זו תפיסת עולם, זו דרך חיים. מילדות עשיו היה מהיר, זריז, ויעקב איטי, תהליכי, מבשל את תבשיל הקדירה שדורש סבלנות ולא דורש את "האדום האדום הזה", כאן ועכשיו. אצל עשיו זה "הכול או לא כלום". אצל יעקב זה אחרת.

אני זוכרת שמישהי שאלה פעם איך החלטת לא רק להקים משפחה ולגדל ילדים אלא גם ללכת על הגשמה עצמית. כאילו שאין הגשמה עצמית במשפחה ובילדים...

היום, הפער בין העבודה בחוץ (פעם עבדו בחקלאות, בנחת, היום פחות) לבין העבודה בפנים (ילד עדיין גדל לאט) הולך וגדל.

אמרה לי פעם רואת חשבון: גידול הילדים הוא הכי הפוך לעבודה שלי. אני עובדת עם מספרים, כל החומר עושה מה שאני אומרת לו, מארגנת מסמכים, מתקתקת עניינים, איך אפשר להשוות הכנת דו"ח של רואה חשבון לשכנוע של הילד להיכנס להתקלח? אלה כישורים אחרים לגמרי.

אבל גם מתכנתת אמרה לי פעם אותו דבר: הבית הוא הכי הפוך מהעבודה שלי – כל היום נותנת פקודות, כותבת קודים, מפתחת, מדברת עם אנשים מבוגרים, ופתאום – גננת.

ואני מרגישה כעיתונאית – אותו דבר. לא לערוך ולקצר, אלא להיפך, לדבר עם הילדים שיחות ארוכות שאין בהן כותרת, לשנות את ה"מוד" המחשבתי.

אני אתנהלה לאיטי – זה אורח חיים, לא כל מה שנוצץ וחדש אני בהכרח מאמץ, אני ספקן וביקורתי יותר, אני איטי יותר.

שמתי לב לאחרונה שבסטטוסים של אנשים בווטסאפ הם ממש מתחננים ל"אני אתנהלה לאיטי", שלא יטרידו אותם כל הזמן: "נא לא לשלוח סימן שאלה אם לא הגבתי תוך חצי שעה", "אם לא עניתי תוך שעה זה סימן שאני בן אדם", "משתדל לשים את הטלפון בצד כשאני בבית, אנא התחשבותכם" עם תמונה יפה של בית, ועוד ועוד.

ובדיוק בהקשר הזה, של הקצב האיטי כפילוסופיית חיים שלנו, קיבלתי השבוע מייל מאביטל קסלר, מקרית שמונה:

"שמי אביטל. לפני מספר שבועות עזבתי את הארץ לראשונה מזה 30 שנה וטסתי לסיביליה שבספרד, על מנת להציג את מחקרי בכנס אקדמי לחדשנות בלמידה. ביום האחרון של הכנס אורגן למשתתפיו סיור, שבסופו, לאחר שביקרנו באתרים מרשימים הגענו לעיר העתיקה - למקום הנקרא 'הרובע היהודי' למרות שכבר שנים רבות אין במקום זכר ליהודים וליהדות המפוארת שהייתה שם פעם, בעבר הרחוק. עברנו בין דוכנים, שהחלו כבר להציע את מרכולתם לקראת ה'כריסטמס' המתקרב והצטופפנו מול סמטה צרה. לסמטה, כך הסבירה המדריכה שלנו, קוראים 'סימטת החיים'. השם נשמע לי דווקא אופטימי, אבל אז הסבירה המדירכה בפרוטרוט ובצורה חיה על רדיפות של היהודים על ידי האינקוויזיציה ועל כך שבאחד ה'פוגרומים' הצליחו מספר יהודים בודדים להימלט דרך הסמטה מהקלגסים האכזריים ואילו כל השאר - נרצחו באכזריות. צעדנו בשקט בסמטה הצרה, כשבמפתיע אחד ממשתתפי הכנס הצביע על התג שלי עם דגל ישראל הקטן ושאל: אז איך מרגיש יהודי כשהוא הולך במקום הזה?

לא עניתי לו מיד. חשבתי על אחד הענפים מעץ משפחתי שלנו, שמגיע בדיוק מהאזור הזה בדרום ספרד, על ניצולים מהמשפחה שנדדו רבות עד שחברו לקהילה הבוכרית שבאוזבקיסטאן. חשבתי גם על ענף אחר - משפחה שנשרפה כמעט בשלמותה בבית הכנסת בעיירה בפולין בידי הנאצים, ורק סבי ואחיו הצליחו להימלט. חשבתי גם על הילדות שלי עצמי שעברה תחת הכיבוש הסובייטי עם איזכור דל ביותר לגבי המסורת היהודית, מחשש שמא זרועות ארוכות של ק.ג.ב. יפגעו במשפחתנו ועל כך שלראשונה חשתי ביטחון מלא רק בגיל 14 - כאשר חיילים עם דגל ישראל הקיפו את האולם שבו התכנסנו בבודפשט - תחנת מעבר בדרך עליה לארץ.

אינקויזיטורים, נאצים, ק.ג.ב. ועוד רבים מצוררנו - כוחניים ככל שהיו בעבר, אינם רלוונטיים עוד ואילו אני, נצר למשפחה שעברה את כל אלו, עומדת שם, ב'סימטת החיים', כאישה יהודיה הממשיכה את המסורת היהודית ומעבירה אותה הלאה - לחמשת ילדיי שנולדו בישראל. אז במקום להסביר את בליל הרגשות והמחשבות שלי לשואל, הסברתי לו בקצרה אמירה של יעקב אבינו כאשר עשיו מבקש ממנו להצטרף להליכתו המהירה. הקצב של יעקב אבינו ושלנו, בניו, אינו תואם לקצב של אומות אחרות. זהו קצב שמעל הזמן, עם עצירות רבות בדרך וגם אבדות כואבות. וגם הדרך – ארוכה, ארוכה עד מאד, אבל תמיד תמיד ממשיכים ללכת - "ואני אתנהלה לאטי, עד אשר אבוא".

תודה, אביטל. עד מתי המתח הזה יתקיים? הפרשנים אומרים – עד ימות המשיח. בסוף יעקב ישיג את עשיו, אל דאגה, הוא לא לנצח ייחשב המבריק והמהיר והנכון והעדכני והצודק, אבל יעקב (כלומר אנחנו, עם ישראל) מתנהל לאט יותר מתון יותר שקול יותר לרגל המלאכה ולרגל הילדים. ואז הם נפרדים, הרי הבנו שיש פה פער ותהום ואין מה לעשות ביחד:

וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה.

וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת. וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר.

הייתה פה תקווה שאולי עשיו יצטרף ליעקב. הרי עשיו רואה ילדים, משפחה יפה, ערכים, דרך ארץ, אולי זה ישפיע עליו? הוא לא הושפע לטובה, וב"ה יעקב לא הושפע לרעה, והם התפצלו.

זה תפקידנו, בני יעקב. הוא חוזר לארץ ישראל עם מסרים מאוד ברורים, אנחנו צריכים להזדהות עם הצד שלו בעימותים המתמשכים האלה.

כותב ה"נתיבות שלום": "התורה הקדושה כתבה פרשיות אלה של מאבקיו של יעקב כדי ללמד תורה שלמה לבני יעקב, שכל חייו של יהודי צריך הוא להיאבק, ובסופו של דבר מכל אלה המאבקים הוא יוצא תמיד עם רווחים, וכאן לימוד ליהודי שכל סדר חייו צריך להיות רצוף מאבקים וסופו שמכולם הוא יוצא ברווח... וזהו עניין פרשיותיו של יעקב שהם תורה שלמה ללמוד מי הם האויבים בנפש של יהודי, ועם מי מתנהלים מאבקיו כל ימי חייו בכל המצבים" (נתיבות שלום)

נסכם: ראשית, יראת חטא מול ביטחון עצמי מופרז. לא לפחד לפחד, לא לפחד להתפלל, לחיות בתפיסה שיש לנו מספיק.

שנית, לזכור שזה מאבק רוחני. צריך להעצים את תפיסת העולם שלנו, לחזק אותה, לראות איך אנחנו נבנים מתוך המאבק הזה.

שלישית, לזכור שיכולנו ללכת עם עשיו, אבל יש לנו אידיאולוגיה אחרת, איטית ויסודית יותר. זו הדרך היהודית, ובסוף היא מצליחה. תראו איפה בני יעקב ואיפה בני עשיו.

בשבוע הבא ב"ה – לא יאומן – יוסף ואחיו. להתראות.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.