אמת בעולם של פוסט-אמת - השיעור השבועי - פרשת ויצא תשע"ז

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

בימים אלה התפרסמה "מילת השנה" החדשה של מילון אוקספורד. המילה שבעיני האימפריה הלשונית הזו, מייצגת נאמנה את הלך הרוח של אותה שנה. בשנת 2013 הייתה זו "סלפי", והפעם, שנת 2016: פוסט אמת (post–truth), מונח המתאר מצב בו ההבדל בין מציאות לדימיון אינו משנה בעולם בו לשמועות האינטרנטיות יש יותר השפעה על דעת הקהל מאשר המציאות, והשיתוף הויראלי הוא זה שקובע מה באמת קרה. לדבריהם: "לעובדות אובייקטיביות יש פחות השפעה בעיצוב דעת הקהל מאשר לפנייה לרגש ולאמינות האישית". אמור לי מי אתה ואומר לך מראש מה אתה חושב, לא משנות העובדות. הלוואי שבשנה הבאה המילה תהיה: פוסט פוסט אמת – כלומר אמת. לחזור לאמת.

גיבור פרשת השבוע שלנו מאופיין על ידי אמת. "תיתן אמת ליעקב" נכתב בנביא מיכה, שמצוטט גם בתפילה. זו אמירה מהפכנית בימינו בעידן של פוסט ושל נרטיבים. יש אמת, אומר לנו יעקב, יש טוב ויש רע, יש אמת ויש שקר, יש אמת שסופה לנצח בסופו של דבר, התורה אמת, אלוקים אמת, ויעקב אבינו מלא באמת פנימית. האמת הזו, של יעקב, פוגשת השבוע בפרשה את החיים עצמם.

בחצי הראשון של השיעור נבדוק כיצד התמודד יעקב עם האתגר ומה המסר שלו לדורות הבאים, בחצי השני של השיעור נדבר גם על האתגר של רחל בסוגיית העקרות והלידה, ומה המסר שלה.

יעקב – איך משתלבים?

יעקב הוא המשתלב הראשון. אברהם מהפכן, יצחק שמרן, יעקב יוצא לעולם החולין. יעקב אבינו הוא האבטיפוס שמלמד אותנו איך משתלבים ושומרים על עצמאות רוחנית. עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, מצהיר יעקב, לאחר שנים שגר בחו"ל, בחברה שסותרת לחלוטין את ערכיו.

בל נשכח שזה נכפה עליו. במקור יעקב איש תם, יושב אוהלים. התורה לא מספרת על רגשותיו כשנאלץ להתחפש ולקחת בכורה, כשיש סכנת מוות שגרמה לו לברוח אל הלא נודע. הוא לא היה "איש השדה" כאחיו. פתאום הוא צריך לישון בחוץ, ללא שמיכה, על אבן במקום כרית. פתאום הוא נאלץ ללמוד לצוד כדי לאכול, ללמוד לנווט כדי להגיע לחרן, ובעיקר, ללמוד להתמודד עם חברה שסותרת את כל מה שהוא מאמין בו.

השאלה ששואלים אותי הכי הרבה – איך זה להיות דתייה בערוץ 2? אבל למעשה, כל אחד הוא "דתי בערוץ 2", לכל אחד יש סולם ערכים שעלול לעמוד בסתירה לבין מה שבחוץ.

יעקב הפך סמל מהבחינה הזו. יש עדויות על אדמו"רים וחסידויות שמכריזים בסוף שמחת תורה ובסוף שבת בראשית – "ויעקב הלך לדרכו" – היהודי יוצא מתוך חודש תשרי הקדוש, מתוך בית הכנסת ובית המדרש לעבודת היום-יום. צריך לדעת לשמור על הדרך ולקחת כוח מיעקב.

אנחנו נלך פסוק פסוק עם יעקב ונראה איך יעקב הלך לדרכו. איך הוא שמר את הדרך האישית שלו.

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה.

רש"י תוהה, למה לא רק וילך יעקב חרנה, למה גם ויצא? ומסביר:

יציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה.

אגב לא רק צדיק, גם יציאת צדיקה עושה רושם. רש"י מביא שנאמר גם "ותצא מן המקום" על נעמי ורות במגילת רות. ככה זה, אדם גדול משפיע על סביבתו, ויוצר את סביבתו.

נמשיך,

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא.

הרש"י לפסוק הזה מאד מוכר, נתקלנו בו כבר בגן ילדים: האבנים רבו זו עם זו, כל אחת אומרת "עליי יניח הצדיק את ראשו", התחברו כולן לאבן אחת, ויעקב הלך לישון על כולן. לא מעט סמלים יש בסיפור הזה, 12 האבנים מייצגות את 12 השבטים שעוד יוולדו ממנו, וידעו לריב וידעו להתאחד ועוד, אבל בחסידות אומרים עוד משהו – "וישם מראשותיו" – כשאתה יוצא החוצה לחרן (חרון אף, מקום שסותר את ערכיך) – תשמור על הראש. וישם מראשותיו – יעקב הקיף את ראשו, דאג לראש שלו, לעצמאות המחשבתית שלו. הוא הבין שכשאתה יוצא להקים בית, יוצא להתעסק בפרנסה, כשמצפים לך אתגרים פיזיים וכלכליים רבים, צריך לשמור על הראש נקי, לזכור מי אתה ובמה אתה מאמין.

ומתקדמים לפסוק השלישי בפרשה:

וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

גם לפסוק זה יש פירושים עמוקים שונים ומגוונים. יש האומרים שההיסטוריה האנושית כולה מגולמת כאן, מבבל דרך יוון ורומי ועד דאעש, אבל אנחנו נבחר להתמקד בפירוש אחד: "עולים ויורדים בו" – בו, כלומר, ביעקב. בו יש עליות וירידות. החיים שלנו הם כמו סולם. מה הסוד שהחלום הזה מגלה?

אומר הנתיבות שלום:

"נעמד בפניו כל העולם כקיר, שלא ידע איך נכנסים אל העולם השפל מתוך מצב של דבקות בה', ועתה נתגלה לו שאין זה סתירה. הראו לו מן השמיים כי סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" 

זה המסר, אפשר לחבר את הארץ עם השמיים. ומוסיף:

"זו הקדמה לכל הפרשה העוסקת בעניין איך שיעקב נשא אישה, ואיך שהוליד בנים שבטי ה', ואת כל העסקים שעסק בהם, שכל אלה עניינים קדושים, והוא סימן לכלל ישראל למה שיהיו בניו עתידים לעבור. וכשיהודי לומד את הפרשה ומאמין באמונה שלמה שכל תיבה היא קודש קודשים וסודות התורה, הריהו זוכה לעזר מיעקב אבינו"

אלוקים מבטיח לו הבטחות גדולות באותם פסוקים – הקשר לארץ, לתורה, מבטיח לו שמירה והצלחה, "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", אומר הכתוב, "ונברכו בך כל משפחות האדמה". יעקב מתעורר פתאום מהנבואה, החלום, החזיון, האירוע הרוחני המטלטל הזה, שמהווה גשר בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, על אבן באמצע הדרך, ואומר את המשפט הבא:

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי.

הקדושה מחכה לך לא תמיד איפה שאתה מצפה, לא במקומות שאתה תוחם לך מראש. הרבנית ימימה מזרחי מדברת על זה שהיא יכולה להיות גם כשמורידים את הזבל, מסדרים את הבית, או עושים כלים. היא יכולה להיות בצבא, בסלון, באוטובוס. רוב הקדושה בחיינו נמצאת שם. במקומות הרגילים. הרבה פעמים אנשים מפספסים את הקדושה, רק כי הם חושבים שהיא ממתינה להם "במקום אחר".

יעקב קם בבוקר ואת האבן הופך למצבה, קורא למקום "בית אל" ונודר נדר, הבטחה, במסגרתו מבקש לחזור בשלום –

וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי, לֵאלֹהִים

רש"י – בשלום – שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן.

יעקב יוצא לשליחות, לא להתבלבל, לא לשכוח, לא להשתקע שם יותר מדי. מכירים את אלה שיוצאים לשליחות מטעם מדינת ישראל ואז הופכים בעצמם ליורדים? יש מקרים כאלו, בהם אנשים יוצאים להשפיע והופכים למושפעים. אומר יעקב "ושבתי בשלום אל בית אבי", גם לחזור פיזית וגם לחזור שלם רוחנית, שלם מן החטא. על זה נאמר בחסידות – "שובי שובי השולמית" (שיר השירים): כנסת ישראל מכונה שולמית. מאחלים לה שובי בשלום מן הגלות, גם פיזית, גם רוחנית.

ועכשיו מגלים ליעקב (ולנו!) מנגנון אדיר כשפועלים בעולם הזה. כשיש מטרה ודרך ויעד, הכוחות הפיזיים נרתמים. זה מתחיל בשלוש מילים:

"וישא יעקב רגליו"

מה נותן לנו כוח? מה מעיר ומעיף, ומה מכבה ומקטין?

רש"י – משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא ליבו את רגליו ונעשה קל ללכת.

לא רד בול נותן לך כנפיים אלא משמעות נותנת לך כנפיים. יש מדרש תימני עתיק שמנסח את הרעיון באופן נפלא:

"וישא יעקב רגליו: בזמן שהנפש נושאת הגוף וכוחותיו – סימן ברכה. ובזמן שהגוף וכוחותיו נושאים לנפש – אינו סימן ברכה".

והנה, יעקב מגיע לבאר.

שוב באר. כבר נתקלנו בה קודם. באר היא סמל לעומק החיים, חיים שאינם שטחיים, או חד מימדיים. אבן גדולה עליה, וכולם מחכים שכל הרועים יתאחדו כדי לגלול את האבן, אבל כשהלב נושא את הרגלים, אפשר להתעלות מעל הכוחות הרגילים:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר

לפעמים כוח פיזי זה התגברות, ולפעמים "איזהו גיבור הכובש את יצרו".

ובדיוק השבוע קבלתי אימייל מאורי מגדל מרמת הכובש, עם סיפור שהתרחש אי שם בסוף שנות השמונים:

"בכיתה ט' היה לנו תרגיל ירידה למקלטים בבית הספר בצפון הארץ, בית ספר עמק החולה בכפר בלום, היה לי שם ותדמית בתקופה ההיא של חזק, ולכן מישהו הציע שיהיה נחמד להעביר את הזמן בצפייה בתחרות הורדת ידיים בין אורי מגדל לליאור גבאי, ניגשנו לשולחן ומסביבנו התקהלו ההמונים ובקהל העצום הזה היו גם בנות סקרניות אותן היה צורך להרשים. התחלנו. היה קרב קשה ארוך ומתיש. מדי פעם אני קצת מצליח להוריד לכיווני ואז ליאור מצליח להחזיר את העדיפות אליו. אני מצליח לגייס כוחות ומטה שוב וליאור מייצב. לאחר זמן ארוך ומייגע הוחלט שיש שוויון והתחרות הופסקה. ניגשו אליי חברים ואמרו לי כל הכבוד על הנחישות, התאמצת ולא ויתרת. לאחר שכולם כולל כולם יצאו ליאור בא אליי ואמר לי: בוא נעשה שוב. הסכמתי. שלוש ארבע ו – טראח. ליאור טורק אותי תוך חצי שנייה לשולחן. אני נדהם מהעצמה האדירה. אמרתי לו מה זה היה, בוא שוב, ושוב מזניקים, ואני מרגיש שאני מתמודד מול מכונה. כוח לא אנושי שאין לי בכלל סיכוי נגדו. ואז הבנתי איזו אצילות נפש וג'נטלמניות וכמה רגישות יש בנער הגדול והחזק הזה שלפני. האירוע הזה הוא שיעור לחיים עבורי ואני מקפיד לספר אותו לילדים שלי ולמכרים".

אכן, לפעמים גבורה זה דווקא לא להפעיל כוח.

הלאה. לא נעסוק בלבן, בהחלפת או בלידה של כל השבטים, נמשיך עם יעקב יושב האוהלים בעולם שמחוץ לאוהל, לאחר שהתחתן והתבסס:

וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי-לוֹ, צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

וַיִּשְׁמַע, אֶת-דִּבְרֵי בְנֵי-לָבָן לֵאמֹר, לָקַח יַעֲקֹב, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לְאָבִינוּ; וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ–עָשָׂה, אֵת כָּל-הַכָּבֹד הַזֶּה.

יעקב מלמד אותנו על הדרך מוסר עבודה מהו. הרמב"ם לומד מיעקב הלכה למעשה, וכך כותב:

"כדרך שמוזהר בעל הבית (המעביד) שלא יגזול שכר עני (העובד) ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה. אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: 'כי בכל כוחי עבדתי את אביכן'"

מה קורה?

וַיַּרְא יַעֲקֹב, אֶת-פְּנֵי לָבָן; וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

מה קרה שם עם לבן? אריק קרמר, אחד ממאזיני השיעור, הביא לידיעתי את הפירוש של הרב אברהם קוטלר:

"כל השנים שהיה יעקב הצדיק בבית לבן, הביט על "פני לבן" כעל פני רשע, וכמובן גם בני יעקב ראו אותו כך. כולם שמרו מרחק מלבן ובניו. אפשרות של התבוללות לא היתה קיימת. אולם המגע היומיומי ההכרחי עשה את שלו, וההרגל הקהה את חוש ההסתייגות, ודע עקא: פתאום מרגיש יעקב שפני לבן אינם גורמים לו את אותה הדחיה כתמול שלשום, והוא מתחיל להתרגל לפרצופו. עובדה זו מדאיגה אותו יותר מכל,והוא חש צורך דחוף לברוח מבית לבן מיד".

כולנו מכירים את זה שדברים שפעם הפריעו לנו, בדיחות שפעם סלדנו מהן, הפכו להרגל. הנפש שלנו נשחקה. איבדה את הרגישות שלה.

ובדיוק אז:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה, עִמָּךְ.

יעקב קבל הוראה מבורא עולם, לקום ולחזור. במקום לארוז את משפחתו והילדים, תחת הנימוק המוצדק "ציווי מלמעלה", הוא מתחיל בסשן הסבר ושכנוע:

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב, וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה, הַשָּׂדֶה, אֶל-צֹאנוֹ.  ה וַיֹּאמֶר לָהֶן, רֹאֶה אָנֹכִי אֶת-פְּנֵי אֲבִיכֶן, כִּי-אֵינֶנּוּ אֵלַי, כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם; וֵאלֹהֵי אָבִי, הָיָה עִמָּדִי.  ו וְאַתֵּנָה, יְדַעְתֶּן:  כִּי, בְּכָל-כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת-אֲבִיכֶן.  ז וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים; וְלֹא-נְתָנוֹ אֱלֹהִים, לְהָרַע עִמָּדִי.  ח אִם-כֹּה יֹאמַר, נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ–וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, נְקֻדִּים; וְאִם-כֹּה יֹאמַר, עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ–וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים.  ט וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת-מִקְנֵה אֲבִיכֶם, וַיִּתֶּן-לִי.  י וַיְהִי, בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא, בַּחֲלוֹם; וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים.  יא וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, בַּחֲלוֹם–יַעֲקֹב; וָאֹמַר, הִנֵּנִי.  יב וַיֹּאמֶר, שָׂא-נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל-הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים, וּבְרֻדִּים:  כִּי רָאִיתִי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ.  יג אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית-אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ. 

ורק כאן הן עונות לו שכן, הן מסכימות, הן באות איתו.

הקב"ה אומר לשוב אבל יעקב מסביר ומנמק, סוקר את כל השתלשלות האירועים מאז שהגיע לבית לבן, מגולל את כל החוויות, והן מגיבות, ואז הן אומרות: ועתה, כל אשר אמר אלוקים אליך – עשה. מה פשר האריכות? אם אלוקים אמר – קמים ועושים.

כותב השל"ה הקדוש:

"אין ראוי לאדם כשירצה דבר מה מאנשי ביתו, שיכריחם על זה על צד האונס והניצוח, אף כי הוא מושל בהם. אבל ישתדל לפתות אותם אל מה שירצהו בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו מעצמם לזה, כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב לב, ואף על פי שהקב"ה ציווה לו שישוב לביתו".

מסר גדול לזוגיות, ובעיקר בחינוך ילדים. שינוי אינו  אפקטיבי ויעיל בלי הסברה טובה. יעקב יכול היה לכפות ולהגיד "השם דיבר איתי, נוסעים, תארזו", אבל הוא רוצה הכרה מצד עצמן, שהמסע יהיה מקובל על דעתן, ולא כפוי.

גם כשאתה קדוש, תסביר את עצמך, תהיה מובן.

אנחנו רואים פה את יעקב כמודל לשמירה על זהותו בתוך עולם מבלבל.

זוכרים את הלילה ההוא שבו התחלנו? שבו יוצא יעקב אל הגלות? הרב צבי מאיר זילברברג מסכם:

"מתוך החושך והלילה והקושי, יעקב תיקן תפילת ערבית, וזה יסוד בעבודת ה': כל מה שאדם משתדל בעידן חשכת הלילה, על ידי זה הוא עושה נחת רוח עצום להשם יתברך יותר מכל זמני האור. בלילה הקדוש הזה יעקב הכין את היסוד ליותר משבעת אלפים לילות של קרירות סביבו, ואנחנו כולנו היינו שם באותו לילה, ויסוד זה מאיר בנו".     

אברהם המתנתק מכל העולם, יצחק המתמיד היה דור שני, ואמרנו שהוא לא צריך לחדש, אבל יעקב כבר יורד מהפסגה בחזרה לעולם הזה ומלמד אותנו איך. יעקב הוא המוטו של איך מתמודדים מתוך החושך, ואיך גם שם מרבים אור.

ונעבור לרחל.

רחל – מה תפקיד האישה? מה תפקיד התפילה?

וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.  ב וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן.

ראינו את האהבה ליד הבאר, בפרשה מסופר איך שבע שנים עבד יעקב בעבורה, וכיצד היו עבורו כימים אחדים, ופתאום כזה דיאלוג. מה קרה?

בתורה מסופר רבות על גדלות הנפש של האבות והאימות, על עמידה בניסיונות, אבל התורה לא מונעת מאיתנו להכיר גם את הצדדים האחרים שלהם. וצריך לקרוא את הדברים בלי לשקר לעצמנו, שימו לב מה אומר הרב שמשון רפאל הירש (אם כי על סיפור אחר, יצחק ורבקה מול יעקב ועשיו):

"בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים, ודווקא על ידי כך הגדילו תורה והאדירו את לקחה לדורות".

אז מה החולשות והשגיאות?

רמב"ן על רחל – חרגה מתפילה ראויה, לא ככה מתפללים, לא דורשים אלא מתחננים, ובטח שלא מאיימים בהתאבדות.

חז"ל על יעקב – אמר לו הקב"ה: "כך עונים את המעוקות?" (מלשון מועקה), גם אם מדברים אלינו קשה – עלינו לא לענות קשה, אלא להכיל. אם אחד מבני הזוג אומר משפט קשה זה לא הזמן לענות במשפט קשה, זה הזמן לראות שהוא במצוקה ולא להסלים אלא להבין אותו, הוא במצוקה. הוא במועקה. הוא מעוקה או היא מעוקה. בואו נודה, האמת שכולנו מעוקים לפעמים.

אבל הרב יצחק עראמה, אחד מחכמי ספרד, מביא פירוש יוצא דופן (הבאנו אותו בשנה שעברה, ונביא אותו שוב), לדבריו הבעיה לא רק בסגנון של רחל, בייאוש שלה, אלא בהשקפת עולם מצומצמת על תכלית האישה:

"והנה בשני השמות, 'אישה' ו'חווה', נתבאר שיש לאישה שתי תכליות.

'אישה' – 'כי מאיש לוקחה', וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל כדברי שכל וחסידות, כמו שעשו האימהות וכמה צדקניות ונביאות, וכאשר יורה פשט פרשת 'אשת חיל'.

והשני: עניין ההולדה והיותה כלי ללידה ולגידול בנים, כאשר יורה עליה השם 'חווה – אם כל חי'.

והנה תהיה האישה, כאשר לא תלד, מנועה מהתכלית השני, אך תישאר להרע או להיטיב, כמו האיש אשר לא יוליד… כי וודאי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.

על כן חרה אף יעקב ברחל כאשר אמרה: 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי', לגעור בה ולהשכילה בזה העניין הנכבד, והוא – שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף".

את הפירוש הזה מביאה נחמה ליבוביץ. היא עצמה שהגשימה רבות את התכלית הראשונה, שהשכילה בדברי תורה וחסידות, אך לא הגשימה תכליתה השניה, ולא זכתה להביא ילדים.

חנן פורת, תלמידה המובהק, מספר כי למרות שנחמה הביאה את הפירוש הנ"ל בשיעורה, הוא לא התיישב על לבה:

"היה זה לפני שנים רבות: נחמה עליה השלום הייתה מטריחה את עצמה לבוא מדי שבוע לכפר עציון, ללמד את ציבור החברים 'פרשת השבוע', ובהגיעה לפרשת 'ויצא' הביאה את דברי 'בעל העקידה' על ההבדל בין 'אישה' ל'חווה'. באותה שעה חשתי לפי תומי, כי דברים אלה הולמים להפליא את דמותה של נחמה עצמה, שלא זכתה אמנם לפרי בטן כל חייה, אך זכתה 'להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות', והעמידה תלמידים הרבה לתורה ולהוראה.

לאחר השיעור הסעתי אותה לביתה, ובדרך הרהבתי עוז להודות לה על השיעור, אגב רמיזה על הדמיון שבין דברי 'בעל העקידה' לבין דמותה שלה.

נחמה האזינה בשתיקה לדברי, אך לפתע קטעה אותם ואמרה בקול ספוג כאב: 'אבל האמת היא, שיעקב לא הבין כלל את רחל, וגם 'בעל העקידה' לא התחיל להבין מה זאת אישה'. אמרה ולא יספה, ואני שמעתי בשתיקתה, את קולה נוזף בי ואומר: וגם אתה אינך מבין, ולעולם לא תבין זאת, כי אינך אישה'.

ואני הרהרתי ביני לביני – כך עונים את המעוקות?"

ובאמת, מי אנחנו לשפוט את מי שלא זוכה להגיע לקומה התשיעית של שערי צדק, אי אפשר להגיד לו – הנה, תתנחם, יש עוד תכלית לחיים. זה הוא יכול להגיד לעצמו, אבל לא אנחנו מבחוץ. יש עוד עדויות לכך שחנן אכן פגע בנקודה אישית לא פשוטה אצלה.

כלומר, נחמה – שהרבתה להביא את הפירוש הזה – לא הצליחה לקבל אותו וליישב אותו על ליבה.

לא נסיים ברוח הזו – ולרחל אמנו, צריך לזכור – נולדו לבסוף ילדים. הכתוב מעיד איך לבסוף כן נולדו ילדים לרחל:

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ.  כג וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן;

זה יוסף, פעמיים אלוקים מוזכר כאן, זוכרים מה אמר הרמב"ן? שהיא לא הבינה איך להתפלל? הוא מגיע פה ואומר: הנה, היא הבינה, היא לא נסמכה על תפילת יעקב, התפללה בעצמה, על עצמה, ונענתה, ולכן כתוב: "וישמע אליה אלוקים". היא לא סתם שינתה את היחס שלה לתפילה, היא הפכה לסמל לתפילה, רחל קבורה על אם הדרך, מגיעים אליה, בוכים לה, מתפללים אצלה, הקב"ה מקשיב לה ולדמעותיה ולבכייה יותר מלכל האבות והאימהות – כך נאמר במדרש. תיקנה את השורש של אותה "טעות" שהרב עראמה מדבר עליה וזכתה לשתי התכליות שלה כאישה.

נסכם – שנזכה ללמוד מיעקב איך לחיות חיים של סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ולשמור על הראש שלנו בעולם של פוסט-אמת, ושנזכה – בלי ניסיונות כמו של רחל – אבל שנזכה כמו רחל לממש את כל התכליות והתפקידים שלנו. תודה רבה.