רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

פייק-ניוז או שירה, הבחירה בידינו - השיעור השבועי - פרשת בשלח תשפ"א

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. פרשת השבוע היא פרשת בשלח. אתם זוכרים מה משה ואהרון ביקשו? "שלח את עמי". התשובה של פרעה הייתה "לא", אבל התשובה הסופית ניתנת לנו השבוע בתחילת הפרשה: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם.

זה קורה. בסוף בסוף, האמת והטוב מנצחים. הפרשה הזו מתארת את קריעת ים סוף, ולשבת הנוכחית קוראים "שבת שירה" בגלל השירה הנפלאה שמופיעה בפרשה, שירת הים.

אני רוצה שנתחיל בהתחלה, בעובדות. בעידן הפייק ניוז תמיד אומרים להתחיל בעובדות, אחר כך בפרשנויות, בדעות, באג'נדות (אבל גם על העובדות קשה להסכים, כמובן). קודם כל בואו נקרא, זה מה שקרה בפועל:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם.

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

ובהמשך:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם

וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם.

עד כאן העובדות ה"יבשות". יבשות זה לא המילה המתאימה, היו שם הרבה מים... בכל אופן, פרשנים רבים כותבים על קריעת ים סוף דברים חשובים – זה מודל להתגברות, להתקדמות. מה קורה כאן? הרע שהיה פה רק לפני רגע נעלם, טבע, ואנחנו עברנו לשלב חדש, למציאות חדשה, להתמודדות חדשה, אבל אנחנו לא נעסוק היום בפרשנויות העמוקות של מה זו יציאת מצרים, אלא נדבר על העובדות האלה. מה שקראנו עכשיו ביחד – זו המציאות העובדתית. זה מה שקרה, נקודה. אבל מכאן הכל מתחיל, לא נגמר. השאלה היא איך אנחנו רואים את העובדות? מה אנחנו עושים איתן, מה אנחנו מספרים עליהן לעצמנו ולאחרים, איך הן משפיעות על מצב רוחנו? אנחנו נבדוק את שני סוגי התגובות שמופיעים בפירוט בפרשה, נוכח המצב החדש הזה בחיי העם.

1. פרשנות ליציאת מצרים – שירת הים:

מיד כשמסתיים האירוע העם פוצח בשירה נרגשת. שירה היא מעל לעולם הדיבור (כשהייתי מגישה תכנית אקטואליה ברדיו הייתי רואה רואה איך בזמן הדיון המילולי מתווכחים וצועקים, אבל כששמים שיר בסוף האייטם – הכול נרגע, הטכנאי נרגע, המגישים נרגעים, שלווה יורדת על העולם). תסתכלו על הפסוקים כדי לראות איך השירה מתפתחת, מה שנקרא – איך שיר נולד. אם מסתכלים על הפסוקים רואים שזו דרגה חדשה של אמונה שנולדת:

וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.
כלומר: ישראל רואה את מצרים מת על שפת הים, רואה בכך את היד הגדולה של ה' (זה לא דבר של מה בכך, לראות את זה), "וייראו העם" – יראה, פחד, כבוד, ומתוך היראה – אמונה, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ומה אז? "אז ישיר משה".

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

הסדר הוא: רואה, ירא, מאמין, שר. זה לא סתם שירה ספונטנית בסבבה, יש פה משהו עמוק, הבנה של מה קרה פה, ולמי צריך להודות, וכמה צריך לשמוח, ואיך לבטא זאת לנצח בשירת הודיה. אלה היו רגעים גדולים. כך אומר הרב וולבה:

"אני תמיד מסתפק איזה מעשה היה יותר מלא דביקות – קבלת התורה בהר סיני או שירת הים" (הרב שלמה וולבה)

מכיוון אחר מסתכל על הרגעים האלה רבי חיים בן עטר:

ה"אור החיים" הקדוש: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".

כלומר "אז ישיר" זה לשון יחיד, אבל של כל בני ישראל ביחד. אתם מדמיינים את כל ראשי המפלגות עומדים ושרים יחד את אותו שיר, מתוך כוונה שלמה ואמונה במילים?

מה כל כך דרמטי בשירה הזו? ובכן, מיום בריאת העולם, הבריאה כולה מחכה לשירה ההיסטורית הזו שלהם, למישהו שיסתכל על המציאות וישיר אותה: "מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה, הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשיו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיוון שבאו ישראל לים ונקרע להם – מיד אמרו שירה לפני הקב"ה, שנאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל', אמר הקב"ה: לאלה הייתי מצפה!" (מדרש).

טוב, על השירה עצמה אפשר לדבר הרבה. אני רוצה להדגיש רק פסוק יפה אחד:

זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹוקי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

"זה" – הם הצביעו באופן מוחשי על הנס וראו. לפעמים אפשר לראות רוחניות, בדרך כלל קשה לראות ולהרגיש בחוש, זה מעורפל, אבל הם ראו את האמת, הים והיבשה התהפכו, האמת והשקר היו ברורים. אנחנו רואים בדרך כלל את מה ששקרי ונוצץ, וכאן הם ראו את האמת.

"אנווהו" – אומרים חז"ל: תקדיש תשומת לב ליופי של עולם המצוות. "התנאה לפניו במצוות". תשקיע באתרוג יפה, בקישוטים, באסתטיקה של המצווה.

אבל האדמו"ר מקוצק אומר דבר שחשוב מאוד לדורנו: "כתוב בתורה קודם כל 'זה אלי ואנווהו', האדם חייב קודם כל לומר 'זה אלי', ורק לאחר מכן: 'אלוקי אבי וארוממנהו'. האדם חייב להתאמץ ולבנות את אמונתו שלו, ולא להסתמך רק על הירושה שקיבל מאבותיו".

חובה לבנות אמונה משלנו, לא רק על בסיס ההורים. חשוב להתבסס על הדורות הקודמים, אבל היום בפרט, אנחנו צריכים להתקדם באמונה, כמו שכל העולם מתקדם בכל התחומים. אי אפשר להישאר ברמת האמונה של הסבתא של הסבתא, ולהתפתח רק בשאר התחומים. לפעמים התפיסה הנוסטלגית הזו על סבתא של סבתא "תוקעת" אותנו, בתחומים אחרים אנחנו שואפים למקסימום, להתמקצע, לא מסתמכים רק על מה שהיה.

נהוג לדבר על שירת הים עד כאן, ולא להמשיך לפסוקים הבאים (שירת מרים) וגם לא להפטרה (שירת דבורה). אבל גם בתוך השירה היו דרגות – הייתה שירת משה והגברים, ואז הייתה שירת מרים והנשים. כשמסתיימת שירת משה, מתחילה שירת מרים: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

זו הייתה שירה עוד יותר גבוהה. קודם כל, כי מרים חוותה את השעבוד, שלא כמו משה. היא ידעה על מה שרים. ושנית, מרים הגיעה עם תוף ביד. מרים חיכתה לרגע הזה יותר מכולן וכך חינכה את הנשים. מאיפה היה למרים תוף? היא לא אמרה פתאום, "טוב לכו לחמור מספר 42, שם במזוודה מספר 3 יש לי תוף". היה לה כבר תוף ביד, מוכן בדיוק לשירה הזו. זה היה בטרולי, במזוודה הקטנה שלוקחים איתך לטיסה, עם מה שאתה הכי צריך לדרך. היא ידעה שזה יגיע. האישה במצרים סבלה יותר מהגברים, האמינה יותר מהגברים, והשירה שלה ברמה גבוהה יותר מהגברים. לא רק כי יש לה כלי נגינה, אלא כי היא ידעה שהרגע הזה יגיע, ציפתה לו, הביאה אותו. בזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים, ובזכות נשים צדקניות נגאל. היה שם דור של נשים שציפה לרגע הזה, התכונן, ידע שיגיע.

טוב, אני רוצה לסכם את התגובה הראשונה של העם לאירועים. השירה העוצמתית הזו אומרת לנו שהם בכיוון הנכון והמדויק: הם נלהבים, נרגשים, שמחים, מאמינים, מצפים, מודים, ואת כל זה – הם שרים. פשוט מושלם.

אגב, שווה לדבר רגע על המוזיקה בקורונה, כי לפעמים נראה שהאנושות כולה התחילה לשיר ולנגן... יש עלייה של מאות אחוזים במכירת כלי נגינה, משהו פורץ מאיתנו בתקופה הזו.

אבל... זו לא כל הפרשה. זה לא עוצר כאן.

2. פרשנות ליציאת מצרים – "קינת הים"

זו המצאה שלי, "קינת הים", אבל נדמה לי שאפשר לכנות ככה את מה שקורה, את הגישה השנייה שנחשפת לפנינו בפרשה. הפרשה, כרגיל, לא מטאטאת מתחת לשטיח את התגובות האלה אלא להיפך, נותנת להן הרבה מקום. כלומר, יש טעם לעסוק בהן. זה חשוב. אנחנו נבחן כעת את כל הקינות שמלוות את הפרשה. מעניין שהשירה היא אירוע אחד רצוף, והקינות – מלוות בקטנה את המסע. נתחיל במה שקורה רגע אחרי יציאת מצרים ורגע לפני קריעת ים סוף, זה עוד לפני, אבל הטון כבר אז מתחיל להיות מריר וציני. הציניות שזורה כאן כחוט השני, משהו מקטין, מעליב, מזלזל, שימו לב לרטוריקה הזו:

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.

הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.

שימו לב מה הם אומרים למשה ברגע שכזה, כמה זה מחליש, כמה זה מקטין. מה תמיד אומרים על הפולניה "אני כבר אנוח בקבר" ו"אמרתי לך". תסתכלו מה הם אומרים: "אין מספיק קברים במצרים שלקחת אותנו למות פה?" ואז: "זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים", כלומר "אמרנו לך".

נמשיך אל התלונה השנייה. הים נקרע, את שירת הים ראינו, ואז פסוק אחד אחר כך, בלי רווח, בלי איזה נושא אחר באמצע, אנחנו עוברים ישירות מהשירה – אל הקינה. תראו:

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם.

וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה.

וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה.

וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.

זו קינה מסוג אחר, קיטור שמגיע אחרי שהים נקרע. הם כנראה חשבו שהשעבוד נגמר וזהו, שמעכשיו מחכים להם מים מתוקים מעתה ועד עולם, ופתאום – מים מרים. פרשנינו כרגיל מוצאים כאן הרבה עומק: יש בחיים מים מרים, וההוראה היא: אל תחפש מים אחרים, תישאר עם המים המרים ותמתיק אותם. הפתרון הוא בהכנסת עץ לתוך המים המרים. לא להתעלם, לא להדחיק, לא לברוח, אלא להפוך את המר למתוק, לחפש, כי לפעמים הפתרון למשבר נמצא בתוך המשבר עצמו, בתוך הקושי, וזה החוק והמשפט הראשונים שהם לומדים. "שם שם לו חוק ומשפט". מה זה חוק ומשפט? איפה אתם רואים בסיפור הזה חוק ומשפט?

יש פרשנים שאומרים – זה החוק והמשפט, תלמד, להוציא מתוק ממר. זה השיעור.

אבל יש פרשנים שאומרים – שם ה' נתן לעם מצוות ראשונות. כידוע, השעמום מביא לידי חטא, והם צריכים תעסוקה, הם צריכים תוכן לחיים. זה רמוז במילה "עץ" – על התורה נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה", רש"י עצמו כותב שהם קיבלו שם מצוות ראשונות כדי לטפל ב"מחלת" הקיטורים הזו: שבת, פרה אדומה, דינים.

הם ממשיכים במסע אבל פסוקים ספורים אחר כך, זה שוב מגיע. קודם זה היה מים, עכשיו זה אוכל, "עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יבש לנו בגרון". זה מזכיר את הילד ששואל "נו הלכנו יותר משנלך או שנלך יותר משהלכנו". הם כאילו לא בקטע, לא בגרוב, לא מבינים שהם עושים כעת היסטוריה. שימו לב:

וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר.

וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

למה הם מתגעגעים? איזה פייק ניוז. "סיר הבשר", "לחם לשובע". הם לא מתביישים? אבל הגעגועים בעומק הפסיכולוגי הם לחופש מאחריות, לחופש ממצוות, להפקרות, "עבדא – בהפקרא ניחא ליה", עבד – בהפקר נוח לו, אומרים חז"ל. זה לא בגלל מזון אלא חזון. "כבד" עלינו להיות משהו גדול.

מה שמפחיד את העם זו הבשורה הגדולה הזו. עדיף להיות עבד, "ראש קטן" מאשר "ראש גדול". עדיף לעבוד משמרות במצרים עם עבודה ברורה וידועה מראש, מאשר לצאת לארץ לא זרועה עם תורה וארץ ומשימה...

ואז הם מקבלים מן.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא.

צריך להוסיף כאן גם את נקודת המבט של ה"אור החיים" הקדוש שאומר – המן שהם קיבלו הוא טיפול בתרבות הפנאי. שוב, השעמום מביא לידי חטא. "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא – כי לחם מן השמיים לא יצטרך שום תיקון, וזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא". זה מבחן, מה אתה עושה בזמן הפנוי שלך, איך אתה בוחר למלא אותו. מבחן גדול גם היום. אז זה הסיפור, הם מקבלים לחם כדי שיהיה להם פנאי לפתח את עצמם ואת רוחניותם. זה ניסיון. גם בקורונה חלקנו נהנה מיותר זמן פנוי. השאלה היא מה עושים איתו.

נסכם עד כאן: היה אירוע לפני קריעת ים סוף, היה אירוע מים מרים-מתוקים מיד אחרי, היה עכשיו אירוע של רעב ומן מהשמיים, ועכשיו התורה מפרטת על המן, איך הוא יורד כל יום, ואיך ביום שישי יש מנה כפולה, ואיך בשבת אין מן כי מקבלים, כמו "לחם משנה", מנה כפולה של "מן משנה" (ולכן יש 2 חלות בסעודות שבת עד היום, בגלל המנה הכפולה), והתורה מספרת איך 40 שנה רצופות הם אכלו מן במדבר עד בואם לארץ ישראל. אבל עכשיו מגיע האירוע הרביעי:

וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.

זה עצוב, אנחנו מסתובבים במדבר ומשאירים בו שמות של מקומות על שם הטראומות שלנו – "מרה", "מסה ומריבה". אלה לא זיכרונות שלנו במיטבנו. מזכרות עוון כאלה. חשבתי לעצמי, למה הם לא שרים שוב אחרי כל פעם שהם מתלוננים והבעיה נפתרת? הרי זה מה שקרה בשירת הים, והנה פה אין תודה אחרי כל פעם, אין שירת תודה.

יש פרשנים שמסבירים שהסיפור זה לא המים ולא הלחם, אלא הרוח. יש פה ממש "שוברים את הכלים ולא משחקים וחוזרים למצרים". פרשנינו אומרים שיש פה מחלה ששמה "תרבות מצרים" וכל התלונות זה סימפטומים, ביטויים למחלה הזו שהם טרם נרפאו ממנה. הם הולכים לצאת לסדרת חינוך עכשיו, ואנחנו יחד איתם, כדי שנהיה ראויים להיכנס לארץ.

ואם נדבר על ימינו: שירת הים או קינת הים? לא צריך להסביר כמה פס הקול התקשורתי, הציבורי, החינוכי, הוא חשוב. כמה האווירה שהתקשורת יוצרת, המרמור, הציניות, ההקטנה – כמה זה מחלחל ומשפיע.

טוב, עכשיו לפסוק הבא, מיד אחרי המילים "היש ה' בקרבנו אם אין", מגיע פסוק עצוב. העתקתי אותו יחד עם הפסוק שלפניו, כדי שנוכל לראות את הרצף של הדברים:

וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם.

אין דרך לא לראות ולא לשמוע את מה שנאמר לנו פה: עמלק מגיע כשאנחנו ממש קוראים לו לבוא! ההתנהגות שלנו היא שמביאה אותו ונותנת לו מקום. כשאנחנו מתלוננים, סובלים מרפיון, לא מחוברים, ציניים – הוא מקבל את כוחו מהחולשות שלנו, אנחנו אלה שמזמנים את המלחמה עמו.

רש"י מתאר זאת כך: "סמך פרשה זו למקרא זה, לומר: תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים 'היש ה' בקרבנו אם אין?', חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אליי ותדעו היכן אני".

ומוסיפים ואומרים לנו חז"ל: "רפידים – על שם שריפו ידיהם מן התורה". הם ריפו ידיהם מכל דבר, מהחיים, מהשמחה, מהאופטימיות, מהפרופורציות. כנראה שכל זה ביחד זה תורה.

עד כאן. ראינו שני סוגים של התנהגויות שונות מאוד, באותה פרשה. צריך לשים לב פה לכמה דברים מרתקים, הנה כמה שאלות:

האם פסוק אחד אחרי "שירת הים" היה כתוב: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל"? לטעמי התשובה היא לא. עמלק לא יכול להגיע כשאנחנו במצב של שירת הים.

האם עמלק נלחם בנו בגלל ארץ ישראל? שוב, לא. היום הוא נלחם גם בזה, אבל חשוב לשים לב – עמלק מגיע כבר אז, כי עוד לפני שזו מלחמה על טריטוריה, זו מלחמה על ערכים. עוד לפני ארץ ישראל וירושלים עמלק כבר מתנגד לטוב שמתחיל להתגבש.

ועוד שאלה: מי הם אלה שבחרו בשירת הים, ומי הם אלה שבחרו בקינת הים? זה יוצא מאותם פיות: "אשירה לה' כי גאה גאה", וגם "אוף, למה לא מתנו במצרים". נעים מאוד, גם היום, אלה הם אנחנו. המנגנון הזה מתרוצץ בתוכנו, הבחירה בידינו איך לראות את חיינו, ואולי זוהי מלחמת עמלק. אולי ככה מוחים אותו.

ושאלה נוספת: מה אנחנו מנציחים, במה רוצים לדבוק? בשירת הים, כמובן. אותה שמים בסידור התפילה. מישהו יודע בעל פה את התלונות? אולי אם זו פרשת בר המצווה של מישהו. עם ישראל לא משנן בעל פה את פסוקי התלונה אלא את פסוקי השירה וההודיה, וזו אמירה חשובה. זה מה אנחנו רוצים להנציח ולזכור ולהפוך לסיפור המכונן שלנו. עם מה אנחנו מזדהים בסופו של דבר.

ושאלה אחרונה: האם זה או-או, או שזה גם-וגם? בכולנו יש גם שירת הים וגם קינת הים. במישור הפרטי והאישי, וגם במישור הציבורי והלאומי, אנחנו נעים בין שני הקטבים האלה, כל הזמן. צריך לדעת את זה, וצריך לדעת לבחור בשירה ולא בתלונה, אבל גם להשתמש בבחירות הרעות כדי לתקן. תראו מה כותב רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "דובר צדק", על הטלטלות האלה בפרשה, ובחיים:

"לעולם לא הגיעו ישראל בכלל, ואדם פרטי בפרטי, לאיזה שלמות ומעלה בלי ירידות ונפילות מקודם". (רבי צדוק הכהן מלובלין).

כך מתחיל המסע של אבותינו, בעובדות – ובשתי הדרכים לראות אותן. שנדע לבחור נכון. תודה רבה לכם. בשבוע הבא – פרשת יתרו, מתן תורה בהר סיני. להתראות.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.