רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

3 עצות מפרשת בראשית - השיעור השבועי - פרשת בראשית תשפ"א

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

ברוכים הבאים! מרגש להיפגש שוב, אפילו מרחוק. השבוע מתחילים מבראשית. יש בזה משהו מנחם. העולם השתגע, התהפך, אבל הדופק של הפרשה לא מפסיק לפעום. נקרא את הפרשה בגנים ציבוריים, במרפסות, בסגר, בבידוד, אבל נמשיך עם הדופק השבועי הזה. כמה השתנה העולם מאז פרשת בראשית שעברה, והנה אנחנו ניצבים שוב בפתחה של התורה, וקוראים השבוע:  בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

זה יפה איך בכל שנה מחדש רק מסיימים לקרוא את התורה ולא שואלים מה עכשיו אלא מייד מתחילים אותה מההתחלה. אבל זו לא אותה קריאה. אנחנו מנסים להעפיל לרמה גבוהה יותר בכל שנה, מנסים ללמוד אותה ברמה גבוהה יותר. יש דימוי יפה של בורג, של סיבוב, כמו בהברגת בורג – בכל סיבוב מגיעים יותר עמוק. זה לא סתם סיבוב במקום, אלא מתקדמים משנה לשנה. הפרשה בגיל 3 לא דומה לפרשה בגיל 30.

הרב רייזמן כותב כך: "כל זמן שאין אמונה בהירה אי אפשר ללמוד פרשת בראשית, לפני לולב וסוכה אי אפשר לקרוא מעשה עץ הדעת, שלא ייכנסו גם בנו חס וחלילה הרהורים מדברי הנחש הקדמוני שעדיין מנסה לפתות אותנו. ולכן רק לאחר שזכינו לתקיעת שופר ולעשרת ימי תשובה ולאכילת ערב יום הכיפורים ותענית יום הכיפורים וארבעת המינים וסוכה והושענות ושמחת תורה של 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו' – עתה הגיע הזמן שיכולים לגשת ללמוד פרשת בראשית. שוב לא ישפיעו עליך דברי הנחש להכניס בלבך ספקות, ולכן דחו את לימוד פרשת בראשית רק לסוף חודש תשרי".

הגישה שלנו לסיפורי התורה היא כמובן שהם מדברים עלינו ואלינו, כאן ועכשיו. התורה לא עוסקת במה שהיה, בשביל זה יש ספרי היסטוריה, אלא במה שצריך להגיד לאדם. תורה מלשון הוראה. פרשת בראשית היא כל כך יסודית ומרתקת, שלא נקיף אותה כמובן. אנחנו לא נעסוק בבריאת העולם ובבריאת האדם, לא נעסוק בקין והבל וברצח. נתמקד רק בנושא אחד – החטא הראשון. חטא עץ הדעת. נשאל שאלה פשוטה: מהו החטא ומהו התיקון?

קצת לא נעים לשאול, זה כאילו מובן מאליו (גן, גננות) אבל אנחנו בכל זאת נשאל היום מה בעצם מהות החטא הזה, וממה צריך להיזהר גם היום. נביא כאן שלוש תשובות וננסה להעמיק בהן קצת.

נתחיל בתשובה הראשונה שמסבירה את החטא. הכותרת הראשונה שלנו היא איפוק.

1. גבולות. איפוק. מגבלות

לפני כל ההסברים המתוחכמים, המפולפלים, הפילוסופיים, יש פה דבר מאוד פשוט – אמרו לך לא לאכול מעץ הדעת. למה אכלת? יש בחיים מותר ואסור, יש מצווה ויש עבירה, יש גבולות וחוקים וכללים. זה נשמע בסיסי אבל זה כמעט מהפכני היום להגיד שמשהו אסור. והנה, פרשת בראשית מנסה לחנך אותנו לכך מההתחלה.

"צרור המור", הרב אברהם סבע, מספר כך: "השם ציווה עליו לשמור דברו, להיות סימן לבניו להיות טובים או רעים בשמירת המצוות או בעוברם עליהן. ומחטא אדם נתגלגלו כל הדברים והגלויות".

הרב סבע שהיה מקובל בדור גירוש ספרד, ילדיו נחטפו והוטבלו לנצרות והוא עבר עינויים בזמן גזירות השמד. הוא נמלט למרוקו אבל השאיר את ספריו בפורטוגל ונאלץ לקבור את כתביו תחת עץ, ואז כשהגיע לאימפריה העותומנית כתב מחדש את ספריו. הוא נפטר בט' בתשרי (1508), כלומר ממש לפני כמה ימים היה יום השנה ה-510 לפטירתו. כלומר, הוא יודע מה זה לשמור במסירות נפש על הוראות וחוקים ומצוות, ואולי זה משפיע על הפירוש שלו, על הכעס שלו על כך שלא הקפידו פה על מה שהתבקש.

בואו נקרא את הפסוקים ונגלה יותר מזה. זה לא סתם שנאמר לנו כן ולא:

וַיִּקַּח ה' אֱלֹוקים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה.

וַיְצַו ה' אֱלֹוקים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

שימו לב: צריך לעטוף בכן – קודם כל אומרים לנו מה כן לאכול. קודם כל תאכל מפי עץ הגן. רק אז מגיע הלא הקטן, וגם אחריו, שימו לב, הפסוק הבא הוא:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

האדם קיבל מגבלה, אבל לפני כן קיבל מטלה להנות ולפתח את כל העולם, ואחרי כן קיבל מתנה עצומה וגדולה, מתנת הזוגיות. שניהם ביחד צריכים להתמודד כעת עם האיסור היחיד הזה שמוטל עליהם. אבל הם נכשלים:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

מה קרה? למה היא אכלה? הרב אברהם סבע בספרו "צרור המור" כותב שכאן נחשף לראשונה הקונפליקט התמידי: מה שרע לא תמיד מכוער, מה שטוב לא תמיד יפה. זה מבלבל. העץ הנורא והאיום והאסור הזה הוא יפה וטוב ותאווה ונעים. וכך הוא כותב: "ראתה כי זה העץ הוא טוב למאכל, והדבר שהוא ממית כמו שאומר השם ראוי הוא שיהיה בו סם המוות או שימית האדם בראייה או יעוור עיניו או יהיה בו ריח רע וכיוצא בזה. אבל אני רואה כל הדברים בהיפך כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים".

הנקודה הזו קריטית, לא רק בפרשת בראשית. מאז ועד היום דברים נוצצים מבלבלים אותנו. עוגת שוקולד וגלידה נראות טוב יותר מגזר ומלפפון, אבל מה יותר טוב ובריא ונכון? אנחנו מזהירים ילדים מ"אנשים רעים", אבל לצערנו אנשים שנראים טובים מאוד יכולים להתגלות כרעים. הרבה יותר נוח ונעים ויפה וכייפי ללכת בלי מסיכה ולהתחבק עם כולם, אבל ברור לנו מה הדבר הנכון לעשות.

מגן העדן ועד לרגע זה – אנחנו במאבק לא להתבלבל מתדמיות ותחפושות, ולדעת לבחור באמת בין טוב לרע.

שימו לב שכמעט כל מה ששומעים עליו בחדשות מגיע מחוסר יכולת לשלוט בעצמנו. זה השורש להמון דברים שהופכים לכותרות, לפרשות, לסערות: אנשי עסקים שאין להם גבולות לכסף, אנשים שלא מבינים שיש גבולות ביחסים בינו לבינה, אנשים שנוהגים בלי לשים גבולות של אלכוהול ומהירות – הכול מתחיל מאסור ומותר, מהבסיס הזה. וכמובן כעת בקורונה, חוסר יכולת לשמור על כללים בסיסיים.

ופה הרב סבע בספרו "צרור המור" עושה הקבלה מרתקת – וכותב כך: אמר הקב"ה: אני בראתי את האדם והכנסתיו לגן עדן וציוויתי אותו ועבר על הציווי, וגירשתי אותו וקוננתי עליו (אל תקרא "אַיֶּכָּה?" אלא "אֵיכָה?"), וכך גם עשה הקב"ה לבניו גם בהמשך: הביאם לארץ ישראל (היא גן עדן) וציווה אותם ועברו על הציווי וגירש אותם וקונן עליהם שנאמר "איכה ישבה בדד". כלומר, גן עדן הוא ארץ ישראל, אבל צריך לשמור על כללי המקום... אנחנו פה וצריכים להתייחס לגן העדן הזה בהתאם ולשמור על כלליו, שלא נגורש מפה חלילה.

אני רוצה לומר כמה מילים על ניסוי מרתק – "מבחן המרשמלו". וולטר מישל, פרופסור לפסיכולוגיה,

ערך סדרת ניסויים תחת השם "דחיית סיפוקים מיידיים בכפייה עצמית בקרב ילדי גן לטובת פרדיגמה של פרסים מושהים אך נחשקים יותר". שמם הפופולרי יותר, "מבחן המרשמלו", הקנה למישל תהילת עולם. המשתתפים בניסויים, שבוצעו מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-70, היו מאות ילדים שלמדו בגן הילדים בארה"ב לצד בנותיו של מישל. הוא הושיב אותם במעבדת ניסוי שכונתה "חדר הפתעות", והציג להם דילמה: לקבל ממתק אחד באופן מיידי, או להמתין זמן-מה וליהנות משני ממתקים.

כך עמדה למבחן יכולתם לדחות סיפוק מיידי קטן כדי לזכות בתוצאה מאוחרת אך טובה יותר. שני שלישים מהילדים לא הצליחו להתגבר על הדחף, והושיטו את היד למרשמלו מייד. שליש מהם, מנגד, הצליחו להתאפק במשך כ-20 דקות כדי לזכות בהמשך במנה כפולה.

מישל בדק איך התמודדו הילדים שלא נכנעו ליצר. המשותף לכולם: הסחות דעת. חלקם כיסו את עיניהם. אחרים עודדו עצמם בלחש והיו גם כאלה שדחפו את הממתק לצד. "ילדי הגן עושים את מה שאדם וחווה לא הצליחו לעשות בגן העדן", סיכם.

מישל המשיך ללוות את הילדים האלה לאורך חייהם, וגילה כי אלה שהצליחו לדחות את הסיפוק בעודם ילדים, הפכו למתבגרים מוצלחים יותר. הם השיגו ציונים גבוהים יותר במבחנים, עמדו באופן טוב יותר ביעדים, היו משכילים יותר ואפילו בריאים יותר, משום שעמדו גם בפיתויים מזיקים של עולם המבוגרים. לימים הם גם השכילו לחסוך יותר כסף לפנסיה. הם כבר בני 60-70 ומאז נערכו הרבה ניסויים דומים והתוצאה תמיד מדהימה בפשטותה: דחיית סיפוקים היא המפתח.

אחרי כל זה, מה הכי חשוב ללמד ילדים? מה לימודי הליבה הכי חשובים? איפוק. שליטה. סבלנות. דחיית סיפוקים.

זה מעניין וחשוב, אבל זה לא רק מבחן המרשמלו, היהדות מסבירה זאת באופן עמוק יותר. התפיסה הרווחת היום היא לפעמים – לצבור חוויות. חנן פורת בספר המכתבים שלי "את אחי אנוכי מבקש" קיבל מהנערה ענת מכתב עם שיר שקוראים לו "לחיות". היא כותבת:

זאת שאלתי: לא לחיות בסדר ובשקט

להכיר את היפה והמכוער

להיסוב בין שמחה לעצב, בין ייאוש לתקווה,

לבוא בשדות האהבה והשנאה,

להכיר את העולם התחתון והעליון

לתת לנשמה להתעלות לשמיים

ולרדת לתחתיות שאול.

פשוט לחיות!

במכתב התשובה חנן כתב: "בשירך ישנו רצון לחבוק את הכל, את הטוב והיפה, את הרע והמכוער, לטעום מהכל, לבל תישמט חלילה ולו גם חוויה אחת ממסכת החיים השלמה. אבל יסוד אחד נעדר משירך: החוויה הגדולה והאדירה ביותר שבה מתנסה האדם כל יום וכל שעה היא חווית הבחירה החופשית בין טוב לרע, בין אהבה לשנאה, בין עולם עליון לעולם תחתון. ובחירה זו, טמונה בה עוצמה שאין דומה לה.

בכוח הבחירה של האדם טמונה יכולת בריאה, הדומה לבריאת העולם בזעיר-אנפין. בחירה זו לא כוללת שני הפכים בבת אחת.

טעם החיים – מנקודת מבטה של התורה – אינו מתבטא במאמץ לעבור כפרפר מפרח לפרח, ולנסות למצוא דבש בכל הפרחים הטובים והארסיים גם יחד, אלא דווקא ביכולת לאצור כוח ולהיות לעתים מצומצם. שנאמר: איזו גיבור – הכובש את יצרו.

זה בדיוק הניסיון שבפניו עמד האדם הראשון בגן עדן – בין המתירנות לבין הצמצום – ונכשל. מאז ועד היום, אנחנו צריכים לתקן".

2. הכרת תודה

אז בסיס החטא הוא בחוסר היכולת להמתין, להתאפק. זו פרשנות אחת. עכשיו נתמקד בפרשנות השנייה שלנו לפיה עיקר הבעיה כאן הוא לא בחטא אלא בתגובה לחטא. לא האכילה אלא מה שקרה אחר כך: חוסר הכרת תודה. אם נמשיך ונקרא את הפסוקים נגלה שיש פה כפירה בטובה:

וַיִּקְרָא ה' אלוקים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה... הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ? וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.

רש"י מסביר זאת במילים עוצמתיות מאוד:

רש"י: כאן כפר בטובה.

תשובת האדם הראשון לשאלת בוראו מעוררת תמיהה. האדם נשאל שאלה ישירה: האם אכלת מן הפרי האסור? ותשובתו הייתה: "האִשָה אֲשֶׁר נָתַתָה עִמָדִי – הִוא נָתְנָה לִי". מה פשר תשובה זו? כיוון שהאדם הראשון הוא "אבטיפוס" לדמות צאצאיו, תשובתו מסמלת קול אותנטי המהדהד בנפש האנושית. מה החטא הגדול יותר, האכילה או ההתנערות מהחטא? בואו נדמיין שהיה אומר: סליחה, אכלתי, טעיתי. מה היה קורה אז? אנחנו לא יודעים. אבל חטא עץ הדעת קשור באופן עמוק לכפיות הטובה. זה לא רק במילים כלפי אלוקים. עוד קודם, האדם לא מודה מספיק על החסד שבבריאת האישה, יש ביניהם איזו תקשורת משובשת, אין הכרת טובה בתוך מערכת היחסים, וזה מוביל לחטא עץ הדעת.

גם היום, "הפסיכולוגיה החיובית "מעודדת פיתוח סגנון חיים מוקיר תודה,Grateful lifestyle , ומדגישה את הצורך ליצור בחיי היום יום שגרה של מיקוד בהכרת תודה. יש משפט נפלא בהקשר הזה: אם היינו שמחים במה שיש לנו כפי שאנו עצובים במה שאין לנו, כנראה היינו הרבה יותר מאושרים.

התורה מעניקה שפע של כלים ליצירת שגרת חיים של הכרת תודה למן רגע היקיצה ועד רגע ההליכה לישון. מעגל החיים היהודי הוא מעגל תודה יהודי, הוא מקיף אותנו בהוראות תרגול יומיומיות של סגנון חיים מוקיר תודה.

זה מתחיל במילה הראשונה שיהודי צריך לומר מדי בוקר כשהוא קם – מודה (אחרת זה היה אני...). הנה ההסבר:

"ומיד כשיעור משנתו יזכור חסדי ה' יתברך שמו אשר עשה עמו, שהחזיר לו את נשמתו אשר הפקידה אצלו עייפה, והחזירה לו חדשה ורגועה, כדי לעבוד עבודתו יתברך שמו בכל יכולתו... בכל בוקר נעשה האדם בריה חדשה, ויודה בכל לבבו להשם יתברך שמו על זאת. ובעודו על משכבו יאמר: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". (קיצור שולחן ערוך)

כלומר אם חשבתם שאתם לא מתעסקים בחטא עץ הדעת, כל בוקר בשניות הראשונות שבהן קמים – אתם אולי מתקנים את חטא עץ הדעת. ובהקשר הזה כדאי לזכור כמה המחשבה הראשונה חשובה:

"כלל גדול, באותה מחשבה שהתחיל בה כשקם ממיטתו יילך בה כל היום, ולא במחשבה אחרת" (צוואת הבעל שם טוב)

וגם אחר כך, ברכות השחר הן רצף הודאות, תודות, על כל הדברים ה"מובנים מאליהם" לכאורה (ראיה, חופש תנועה, בגד ללבוש, כוח לפעול, היותנו בני חורין), ובכל צומת לאורך החיים: באכילה ובשתייה, לנוכח מראות הטבע ועוד. אנחנו מודים לא רק עבור הזולת או עבור אלוקים, אלא עבור הנפש שלנו (כמו שמשה לא היכה את היאור). זה חינוך עצמי לשלימות נפשית. אנשים גדולים מאוד כותבים שהאדם צריך למצוא דרך לתרגל הכרת טובה – לכתוב, לערוך ביקורי תודה, לתת מתנות תודה. כמו כן צריך לזהות כפיות תודה אצלנו, לחפש את החוליה החלשה בתוכנו שמונעת מאיתנו להוקיר תודה.

הרב אביגדור נבנצל ממש מציג קטגוריות לאי הכרת תודה, ואפשר לבדוק את עצמנו. הנה משפטים שלדבריו אנחנו אומרים לעצמנו בהקשר הזה: אדם זה אכן עזר לי מאוד אבל קיבל תשלום על כך / זה נכון שהוא עזר לי אבל המאמץ לא היה גדול / הוא ניסה לעזור לי אבל לא הועיל הרבה והייתי מסתדר גם בלעדיו / נכון שהוא עזר לי אבל בלי המאמץ שלי זה לא היה מועיל / הוא פעל למען עצמו ו"על הדרך" עזר לי תוך כדי, למרות שהוא עזר לי המון / זה לא משתווה למה שאני עשיתי עבורו בעבר, ועוד.

עד כאן דיברנו על שני דברים בסיסיים – איפוק והכרת תודה, אבל אנחנו רואים שככל שנעמיק בהם, נגלה שאלה המשימות הגדולות שעומדות לפנינו. זה לא קל.

מה יכול לתת לנו כיוון מסוים? איך להתחיל לחיות חיים עם יותר גבולות ועם יותר הכרת הטוב?. פרשת בראשית היא הפרשה בה לא רק העולם נברא, אלא גם השבת. והשבת היא התשובה שלנו לכך. המדרש מספר שהאדם הראשון התחרט, עשה תשובה, והשבת (אותיות תשובה) הייתה יום התשובה והתיקון שלו. כותב המדרש:

"ראה אדם הראשון את כוחה של השבת, והחל לשיר: מזמור שיר ליום השבת".

הרי נאמר "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", מה קרה? התשובה הועילה. שימו לב: השבת היא יום של איפוק (ה"לא" יוצר את ה"כן") ויום של הכרת הטוב (מפסיקים את המירוץ ורואים את כל מה שיש לנו, משפחה, קהילה, בית, תורה) – ובעצם היא זו שמחזירה אותנו לגן עדן. שבת היא מעין עולם הבא, היא חתיכת גן עדן, "זכר למעשה בראשית", כי כשאנחנו מתקנים את החטא הראשון ההוא – אנחנו חוזרים לגן עדן.

3. לשמוע את אלוקים

הרבי מלובביץ' בשיחה בשמחת תורה בשנת תשכ"ג אומר: פרשת בראשית, בשבת בראשית, מכילה הוראות לכל השנה. המצווה הראשונה לאדם ניתנה לזמן מאוד מוגבל. רק ביום הראשון לבריאה, יום שישי, ועד כניסת השבת זה שלוש שעות בלבד, ולמרות זאת הוא לא הצליח, איך? הוא הרי יציר כפיו של הקב"ה. מסביר הרבי מלובביץ':  כשהאדם חזק וגדול, גם יצר הרע חזק וגדול, והחטא הזה גרם לנפילה לכל הדורות. אז מה הייתה התקלה? שימו לב להסבר הזה:

"רק אדם שמע את הציווי ולא חווה, וזה נתן מקום לקלקול. אם חווה הייתה שומעת – לא רק שלא הייתה נכשלת, אלא שהייתה מצילה גם את אדם מפיתוי הנחש. אי אפשר לומר לאישה 'גזירה גזרתי' אלא לפעול בדרכי נועם ובדרכי שלום, כדי שהיהדות תהיה גם אצלה עניין מלא בלהט ובתענוג. וכך יקימו ביחד בית שהוא 'מקדש מעט' שעליו הקב"ה יוכל לומר 'ושכנתי בתוכם'".

(הרבי מלובביץ')

וואו. צריך להקפיד שכולם ירגישו קרובים לשכינה, לקדושה. כולם ישמעו את אלוקים. ואיפה התיקון של החטא? במתן תורה, בהר סיני:

כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

רש"י: לבית יעקב – אלו הנשים.

בהר סיני התחילו מהנשים. צריך להקפיד שילדים, נשים, גברים, יהודים רחוקים וקרובים, כולם יקבלו הזדמנות לקשר משמעותי, ישיר.

לסיכום: רבי אברהם סבע מבקש מאיתנו לשמור על גבולות,

רש"י מזכיר לנו את חשיבות הכרת הטוב,

והרבי מלובביץ' מבקש שכולם ירגישו ישירות את הקדושה.

תודה רבה לכם. ניפגש בעזרת השם בפרשת נח. בשורות טובות, שבת שלום.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.