היום לפני 911 נפטר רש"י, הפרשן החשוב ביותר של התנ"ך. הדופק של התורה. גם השבוע, בפרשת "מסעי", אי אפשר בלעדיו. פירושו הנפלא, היצירתי, האנושי והמקיף מודפס כרגיל מתחת לפסוקים, והוא מסביר על המסעות, על חלוקת הנחלות בארץ ישראל, מבאר ומתאר ומנגיש.
שמשון מלצר, ממנהיגי תנועת הפועלים, סגן עורך "דבר", כתב ב-1940 שיר מרגש במיוחד ושמו "אשירה לרש"י". הוא מתחיל בתיאור הלימוד בילדותו הקסומה:
"שוב לא היינו עזובים בספר בראשית רחב הידיים", הוא כותב לרש"י, "אתה הולכתנו מפרשה לפרשה ויישרת ההדורים בדרכנו. לא זזה ידך הטובה מידנו. היית לכולנו כסבתא טובה וכסבא זקן. עקב בצד אגודל הלכנו אחריך באמונה".
אבל בני הכיתה מתבגרים, נפוצים לכל עבר, מלחמות באות לעולם. חלקם עולים לארץ, ומלצר הציוני הנלהב מוצא עצמו עם החלוצים, בארץ ישראל, מחפש תנ"ך: "בצריף שם מצאתי כרך קטן ושחור, אך אין שם - אבוי, אך אין אף גם שם! - אין שם חומש עם רש"י". השנים חולפות, ובנו של מלצר עולה לבית הספר:
"ובני הגדול כבר הגיע לשש, ויודע סיפורי בראשית, בקרוב יעבור לכיתה השנייה וילמד 'סיפורי המקרא', ולבי לי אומר, ולבי בי דווה, ולבי בי בוכה: אפשר - אבוי ואהה, אף אפשר! - אף הוא לא ילמד חומש עם רש"י".
הוא מסיים בשורות המתאימות מאוד ליום זה, יום פטירתו של רש"י. שורות המבטאות תקווה שהתרבות הישראלית המתחדשת, לא תזנח חלילה את האוצר הישן והטוב הזה, את הבסיס:
"הוי רש"י זקן, פרדס ילדותי, ישירו יחדיו עוד בחום, ברננה, בניגון היוצא מן הלב. הוי שובה לפרוח, הבוסתן הגדול, להרנין את ילדי ישראל!". אפשר לחתום כאן, בנימה עצובה. אבל את השיר הזה קרא בשנות ה-50 ילד, עולה ממצרים, ושמו חיים סבתו. כשהפך לרב ולסופר, ענה בספרו "בואי הרוח" לזעקתו של מלצר: "אל תדאג, אני רוצה לצעוק למשורר, אנחנו במעברה בבית מזמיל, בשיעור אצל הרב שפיצר, עוד לומדים רש"י ושרים רש"י ופרדסו פורח לנו והוא עוד מרנין את ילדי ישראל. אל תדאג המשורר, אל תדאג".
