פעם שאלתי את גיסתי אסתר אברהם, מטפלת הוליסטית, מה המאפיין הבולט בקרב המטופלים שעברו אצלה. "שליטה", היא אמרה לי. "רובנו מפחדים לשחרר שליטה, הפחד הוא שאם אשחרר שליטה – אאבד שליטה".
בהמשך לשיחה הזו, אתמול היא שלחה לי את הקטע הבא על פרשת השבוע, פרשת יתרו:
"דמיינו לעצמכם שאתם בתפקיד ניהולי חשוב מאוד. אתם בעלי כישרון רב ומנהלים ביד רמה מפעל חיים שלם. כולם עוברים דרככם. מדמיין את עצמך כך? פתאום חמיך מגיע, רואה אותך בעבודתך ומתחיל להתערב ולהציע הצעות ייעול. האם תקשיבו לו בסבלנות? האם תשקלו את עצתו ברצינות ואף תיישמו אותה? בפרשת השבוע, משה רבנו מקבל את העם מבוקר עד ערב לשאלות ודיונים. יתרו חותנו מודאג מהמצב הזה שבו כל העם פונה רק לאיש אחד ומציע הצעת ייעול: לאתר אנשים מיוחדים העומדים בקריטריונים מסוימים, שיורידו מהעומס על משה. 'ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות'. אם האגו היה זה שמוביל את משה בהנהגה, ההצעה הייתה נכנסת באוזן אחת ויוצאת מהשנייה. אבל משה רבינו הוא כידוע 'עניו מכל אדם', הוא עושה את תפקידו כשליחות גמורה, ואין לו שום צורך שהכול יבוא ממנו או שכולם יגיעו דווקא אליו. הוא אכן שומע בעצת חמיו ומשנה בענווה את כל ההתנהלות. כדאי לחשוב איך חיינו היו נראים אילו היינו פה ושם משחררים שליטה ויוצאים מתפיסת האגו שחושב שרק הוא יכול. אילו היינו מעזים להאציל סמכויות, ואולי אף סומכים על ריבון העולמים בניהול עולמו, ומרפים קצת מהתחושה שאנחנו מנהלים את הכול".
