חברה חכמה, אימא לילדים קטנים, אמרה לי: אנחנו ממילא מכינים סנדביצ'ים, אנחנו ממילא שוטפים כלים, אנחנו ממילא עוזרים לילדים בשיעורי הבית וב"זום". הבחירה שלנו היא איך לעשות את זה, בשמחה או בעצבים, במרירות או בהתלהבות. הרי אם יש משימות אפורות שברור שנעשה היום – למה לא להחליט שנעשה אותן מכל הלב? שנוסיף להן כוונה, ונזכור למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים עבור יקירינו?
מאברהם אבינו למדנו לעשות פעולות שגרתיות של יומיום בזריזות ובשמחה ובהתרגשות. הפרשה מתחילה בסיפור הכנסת האורחים של אברהם. שימו לב לפסוקים שמתארים את היחס שלו לאורחים הזרים שהוא מזמין לאוהל שלו: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה, וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.
אברהם ממהר ורץ וגורם גם לאחרים להזדרז ולהצטרף במהירות אל החגיגה. הוא ממש רוקד עם המאכלים לקראת האורחים שלו, כאילו זכה באיזה פרס. יותר משהאורחים נהנים, נראה שאברהם נהנה לעשות את המשימה שבגללה הוא נברא – לסייע לזולת.
אברהם אבינו מלמד אותנו שהשאלה היא לא רק מה אתה עושה, אלא איך אתה עושה אותו.
