בשבת הקרובה, "שבת זכור", הולכים לשמוע את הקריאה בתורה על המצווה למחות את זכר עמלק.
המן הרשע, אותו נפגוש בשבוע הבא בפורים, היה עמלקי. בתחילת מגילת אסתר הוא נמצא על גג העולם, בתפקיד בכיר, אבל הוא לא מרוצה. הוא המשנה למלך, אדם משפיע וחשוב, יש לו משפחה ברוכת ילדים, ובכל זאת הוא אומר: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶוה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ". כלומר, יש לו אוקיינוסים של כבוד, אבל חסרה לו עוד טיפה. כולם משתחווים לו, אבל הוא צריך שגם מרדכי ישתחווה. אם לא – כלום לא שווה.
כשמדברים על מלחמה בעמלק, מדברים גם על מלחמה בתכונות האלה. בהתמקדות בטיפה החסרה ולא ברוב הכוס המלאה. בהתמכרות לאגו ולרדיפת כבוד, בלי להודות על הקיים ולשמוח בו. אלו תכונות עמלקיות. כאשר מרעישים ברעשנים כשאומרים "המן", מתכוונים למחות גם את תפיסת העולם הזאת.
שבת שלום.
