כשרוצים לבסס קשר ומחויבות, צריך לחפש את הנקודות הטובות בצד השני. לכן בתורה, אלוקים קורא לפסח "חג המצות", כדי לפרסם את ההליכה שלנו אחריו במדבר מתוך אמונה גדולה, עם מצות בלבד, בלי להכין צידה לדרך. אבל בתורה שבעל פה, חז"ל כבר קוראים לחג הזה "חג הפסח", כדי להזכיר את העובדה שאלוקים פסח על הבתים של בני ישראל במצרים. כל אחד כאילו מזכיר לשני את החסד שעשה לו.
את הרעיון הזה קראתי בכתביו של הרב יהושע ממן זצ"ל, זקן רבני יהדות מרוקו. הוא נפטר אתמול בביתו בגיל 100, ויובא למנוחות היום בירושלים, בפרשת "בֹּא". בעבר כתב על יציאת מצרים, שהיא הנושא המרכזי בפרשה הזו, שמטרתה "להזכיר לאומה הקדושה הישראלית את אביבו של ישראל".
מול מי שהדגיש רק את היציאה מעבדות לחירות, הרב ממן כתב בלשונו הפיוטית: "החירות היא לא חס וחלילה השתוללות והתפרקות מערכים, אלא חירות יהודית מקורית, המגלה את טבע נשמתה של האומה הישראלית, השואפת להוריד מעליה עול זרים, ולקבל עליה עול מלכות יה אדיר אדירים, ועול מצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו הקיימים לדור דורים".
לזכרו.
