רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

הדמעות של סבתא

הפיגוע בחדרה

אלירן אוחיון, מחנך מבאר שבע, כתב את הדברים האלה אחרי הפיגוע בעירו בשבוע שעבר. הם נכונים גם כעת, אחרי הפיגוע הלילה בחדרה:

"פעם השתתפתי באיזה סבב שבו ביקשו מאיתנו לשתף זיכרון ילדות חזק במיוחד. עצמתי עיניים וזה בא מיד: תחילת שנות האלפיים, פיגועים המוניים התרחשו כאן כל כמה ימים, וזה הפך לריטואל קבוע - סבתא יושבת אל מול מסך הטלוויזיה ובוכה.

כילד, התקשיתי להבין את הבכי הזה, כי מה לה ולנפגעים? לקח לי זמן להבין שמבחינתה הם משפחה. התפילות האינסופיות שלה על עם ישראל כשהיד מונחת על המזוזה הסגירו אותה, את סבתא שלי. היא זו שגרמה לי להבין שאני חלק ממשפחה מאוד גדולה ומסיפור מאוד גדול. סבתא הבינה את האירועים עוד יותר לעומק מפרשני הטלוויזיה: הפיגוע לא היה ידיעה חדשותית, אלא משהו מאוד אישי - מנסים לפגוע במשפחה שלנו ובסיפור שלנו.

כיום סבתא שלי לא בקו הבריאות, בקושי מדברת, אבל כשסיפרתי לה על הפיגוע בבאר שבע זלגה לה דמעה. היא הבינה, אבל לא עד הסוף, אז לקחתי איתי את הדמעה שלה לבית העלמין, להלוויות של הנרצחים והנרצחות.

בהלוויה של הרב משה קרביצקי, הרב הראשי של באר שבע עלה לספוד, וזעק בבכי מילים מפרשת השבוע: 'וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'' ומאז אותו הרגע – מישהי שעמדה לצידי לא הפסיקה לבכות. אני לא מכיר אותה אישית ובטוח שגם המנוח לא הכיר אותה אישית, ולמרות שלא הכרתי אותה זיהיתי את הבכי – זה הבכי של סבתא שלי. דמעות של עם ישראל".

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.