פעם מישהו ניגש לרב העיירה, ושאל אותו בערב פסח אם אפשר לערוך את ליל הסדר עם ארבע כוסות חלב במקום ארבע כוסות יין. הרב ענה שלא, ואז נתן לשואל סכום גדול מאוד של צדקה. שאלה אותו אישתו מדוע, הרי ארבע כוסות יין לא עולות כל כך הרבה, והוא ענה: נתתי לו כסף בשביל כל סעודת החג. מתוך השאלה הבנתי שאין לו שום מצרכים לליל הסדר, הוא הרי לא ישתה חלב בסעודה בשרית.
הרב שלמה וולבה נהג לספר את הסיפור הזה כשעסק בפרשת השבוע: כשעושים חסד, אי אפשר להיות מצומצמים. לא צריך להיות רובוטים של חסד, שעושים רק מה שביקשו מאיתנו. צריך לעשות מעל ומעבר, ביצירתיות, ולבדוק מה מסתתר מאחורי הבקשה הפשוטה. רבקה פוגשת בפרשה את אליעזר. הוא מבקש לשתות, והיא משקה גם את הגמלים שלו, בשפע ובנדיבות. הוא מבקש להתארח ללילה אחד, והיא מציעה אירוח ארוך יותר בבית המשפחה.
לפעמים כשמישהו פונה אלינו עם מצוקה קטנה, אנחנו רק רוצים "לעשות וי", "לסתום את החור". אבל זה יכול להיות רק קצה הקרחון של הצורך האמיתי. צריך לחשוב מה באמת האדם שמולנו צריך, ואיך אפשר לעזור הרבה יותר ממה שהתבקשנו. התכונה הזו, החסד המיוחד הזה – הם שהופכים את רבקה להיות רבקה אמנו.
