מה אומרים על שירין?

1.

בכל פעם ששאלתי אם יש שאלות, שאלו אותי על שירין אבו-עאקלה. חזרתי השבוע מלונדון, ובסיומה של כל הרצאה שם הקהל ביקש להבין שוב ושוב מה קרה לעיתונאית של אל ג'זירה. פעם אחת הייתה זו סטודנטית יהודייה שצריכה להסביר לחברים שלה בקמפוס למה ישראל רוצחת עיתונאים, ופעם אחרת פנסיונרית לונדונית שצופה ב-BBC ולא מבינה מה אנחנו עושים שם בג'נין.

ופתאום הבנתי כמה חשוב לתת להם כלים. בעידן שבו כל אחד הוא עיתונאי ושגריר ומסבירן, אנשים שבאופן בסיסי תומכים בנו צריכים לקבל יותר מידע ועובדות.

אז אפילו שבאתי לדבר על פרשת השבוע, הבנתי שעבורם זוהי פרשת השבוע כעת, וניסיתי כמיטב יכולתי. קודם כל הבעתי צער. אנחנו באמת לא רוצים שחפים מפשע ייפגעו ועובדה שזה מקרה חריג שכל העולם מדבר עליו. מכך אפשר להבין כמה טרגדיה כזו היא נדירה. 

המשכנו למהירות שבה הפלסטינים קבעו בנחרצות שצה"ל הרג אותה, בלי הוכחה ובלי נתיחה ובלי חקירה, על בסיס כלום. ישראל לעומת זאת מעוררת הרבה יותר אמון כשהיא חוקרת לעומק, ואף אומרת בכנות שאין לנו מושג. את ההצעה שלנו לחקור ביחד הפלסטינים הרי דחו. 

ומה עם ההלוויה? גם אני כמוהם חשתי מבוכה מהתמונות של השוטרים, הארון והמלווים. זה בהחלט דבר שצריך לבדוק בתוך משטרת ישראל. 

אבל אחרי הפעם השלישית או הרביעית שבה זה היה הנושא המרכזי בשיחה, הבנתי שהפרטים הטכניים האלה לא יעזרו. זה לא הסיפור. האפולוגטיקה והגישה המתנצלת לא יובילו לשום מקום חיובי. אחת הסטודנטיות הבריטיות תיארה לי שהיא הולכת לקמפוס כעלה נידף אחרי אירוע כזה, מפוחדת מהסטודנטים הפלסטינים. למה בעצם הם לא רועדים ממנה ומתביישים להיות מזוהים עם טרוריסטים? למה לא מביך אותם שאבו-מאזן ספד לשירין ואמר שכעיתונאית היא "העבירה את הסבל של אימהות השאהידים והאסירים"? הרי זו לא איזו עיתונאית אובייקטיבית שהגיעה לסקר את המזרח התיכון. היא הקדישה את חייה לספר לעולם על "הסבל של אימהות השאהידים". מה עם הסבל שגרמו אותם שאהידים ואסירים לאימהות בצד שלנו? 

הרי גם אם נדע בוודאות ששירין נהרגה על ידי צה"ל, ההקשר הרחב הוא-הוא מה שחשוב: היא נכנסה לאזור שבו צה"ל פועל נגד מחבלים. זו זירת לחימה. החיילים נמצאים שם כדי להגן על חפים מפשע בתל אביב, בבאר שבע או באלעד. אז גם אם קרתה תקלה (וכאמור, נראה סביר יותר שהפלסטינים שירו ללא בקרה הם שהרגו אותה), צריך להבין באיזו מסגרת היא התרחשה. מי האויב ומי הצודק. מי הטרוריסט ומי נלחם בטרור. ואם אנחנו כל כך רגישים לחיי אדם באשר הם, איפה ההיסטריה העולמית הזו כש-19 ישראלים תמימים נרצחו ברחובות הערים בשבועות האחרונים? כאן לא צריך חקירה, ברור לגמרי מי רצח אותם, למה רצח, ומי משלם לו משכורת. 

2.

אנחנו בעיצומם של ימי ספירת העומר. התחלנו בפסח, ואחרי ל"ג בעומר שנחגג השבוע נמשיך לספור עד ליום החמישים, לחג השבועות, חג מתן תורה. 

בתיה אייזן, גרפיקאית צעירה, שלחה לי השבוע את הסיפור המשפחתי שלהם על ספירת העומר, כדי שלא יישאר רק במסגרת המשפחתית:

"1944. אושוויץ, פולין. השואה מגיעה גם ליהודי הונגריה. הגרמנים מצידם מזרזים את קצב ההשמדה. רכבת עמוסת משפחות מגיעה למקום החשוך והשפל ביקום, ומשפחתו של סבי ז"ל, חיים צבי ראטה, מגיעה גם היא. בתוך כל הבלגן והחושך והרוע סבי ראה עשן שחור וסמיך מפלח את השמים. למראה הפליאה שלו, הוא זכה לקבל הסבר מאחד מוותיקי המקום: 'רואה את העשן הזה? זו המשפחה שלך'. זה היה היום ה-41 לספירת העומר. מ"א בעומר, אותיות אם. אמא. כך עשה לעצמו סבי סימן שלעולם לא ישכח את יום פטירת אמו.

כמעט שנה אחר כך, שוב ספירת העומר. בשנה הזו הוא טולטל, הורעב, עבד עבודות בכפייה, ובסופה נשלח ל'בית חולים' במחנה, שכדי להגיע אליו צעדו ימים ארוכים בשלג. 'בית החולים' הזה לא היה כמובן מקום שבו קיבלו טיפול רפואי כלשהו, אלא מקום עזוב בקצה המחנה שאליו נשלחו אנשים לבלות את ימיהם האחרונים בעולם. סבא זכה, ולחדרו נכנס לא אחר מאשר אביו, ששכב בסמוך אליו. שם הוא גם נפטר. סבא התעקש לצעוד אחריו מעט בדרכו האחרונה בלוויה צנועה וכואבת של בן את אביו, הרב יואל. והיום הזה היה היום ה-31 בעומר. ל"א בעומר. יו-אל. כך עשה לו סבי סימן, לזכור את יום פטירתו".

הסבא ניצל, וכך זכר וציין במשך שנים את ימי הזיכרון של הוריו. אנחנו סופרים גם בדורנו, מפסח עד שבועות, אבל כמה התקדמנו. 

3.

מזל טוב. בשבת מסיימים את ספר ויקרא. הפרשה האחרונה, פרשת "בחוקותיי", נועלת את החומש המאתגר ביותר מבין חמשת חומשי התורה. בספר בראשית נברא העולם, בספר שמות יוצאים ממצרים, ספר במדבר מלא בעלילות הנדודים המרתקות וספר דברים הוא נאום הפרידה המרגש של משה רבנו. וספר ויקרא? יש בו בעיקר מצוות והוראות, כמעט בלי סיפורים, והרבה עיסוק בהקמת המשכן ובדיני הקורבנות והכוהנים.

פרשנים רבים מציינים שדווקא לכן, ספר ויקרא הוא החשוב מכל. התורה אינה ספר מתח או פורמט ריאליטי סוחף. היא דורשת נאמנות וקשר והשקעה לא רק כשהכול קל ומעניין. אם אין לנו סבלנות לספר ויקרא, איך תהיה לנו סבלנות לחלקים מאתגרים כאלה בחיינו? האם אנחנו רוצים אישיות שמחפשת רק רגעי שיא נוצצים ובורחת מאתגר?

הסופר היהודי-אמריקני הרמן וווק, זוכה פרס פוליצר, כתב פעם על הנאמנות המיוחדת הזו: "מו״ל אחד הוציא כסף רב כדי להוציא לאור מעין תנ״ך המיועד לקריאה כספרות חיה. העורך עיבד את חומשי התורה על ידי שהשמיט את כל הדינים. ספר ויקרא, ככל הזכור לי, צומצם לכדי חצי עמוד לערך, כולל פסוק אחד שנראה היה כאילו כדאי להחזיק בו: 'ואהבת לרעך כמוך'. העורך השאיר את מעשה יוסף והשמיט את הדינים התלויים בארץ, מפני שסיפור העלילה של יוסף מרתק, ואילו החוקים – חומר משעמם. אבל היהודים מעולם לא קיצצו מילה אחת מן התורה. תוכנית בניית המשכן וסיפור קריעת ים-סוף – ערך אחד להן בעיניהם".

בשבת נוכיח זאת שוב, עם סיום קריאת 859 הפסוקים של ספר ויקרא. וכשם שמכריזים בבתי הכנסת בסיום קריאת חומש, נכריז גם כאן: חזק, חזק ונתחזק.

הסטטוס היהודי

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם (ברכות מתוך פרשת "בחוקותיי", פרשת השבוע)