2 גיבורים קטנים-גדולים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

1.

"אמא, פעם היה משעמם?", שאל אותי לא מזמן הילד שלנו. באמת מעניין איך ילד רואה את העולם, כשהוא חווה ברצף ארבע מערכות בחירות, שלושה סגרים, אינספור וריאנטים ובידודים, אירועים קיצוניים כמו אסון מירון, התמוטטות הבניין במיאמי, שריפות ענק, המהומות בערים המעורבות, טילים על ערי ישראל. לכאורה, התחושה היא של כאוס, של בלגן, אבל זה לא ממש כך.

המחנך נתנאל אלינסון ביקש השבוע מתלמידיו להתבונן על שתי הדרמות האחרונות, אירועים שנשמעים כמו מדע בדיוני והפכו לכותרת ראשית: בריחת האסירים מכלא גלבוע דרך מנהרה והתמוטטות הבניין בחולון.

בשני האירועים מעורבים גיבורים אלמונים. בכלא גלבוע, זוהי הסוהרת שנרדמה במגדל השמירה. כמה בדיחות רשת אכזריות ומשעשעות פורסמו אודותיה, כאילו זו רק היא ולא מדובר על שרשרת מחדלים. כמה נזיפות ותחקירים היא בטח עוברת בשב"ס, וכמה גדול המחיר ששולם בגלל כמה דקות של חוסר ערנות, של נמנום, של עייפות. רק תחשבו על תסריט הפוך: היא הייתה שומרת באותו לילה דרמטי בדריכות שיא, מבחינה בתנועות חשודות ומסכלת את הבריחה. היא הרי הייתה מקבלת כתבת שער כגיבורה במוסף החג הקרוב, המצלמות היו מראות שוב ושוב את המנהרה שנחפרה והכתבים היו אומרים, "רק תדמיינו מה היה קורה אילו". בטקס בבית הנשיא או במשרד ראש הממשלה היו משבחים את תפקודה, והעדות שלה במשפט החדש של זכריה זביידי על ניסיון הבריחה הזה הייתה תופסת כותרות.

כעבור כשבוע, בחולון, הגיע איש כיבוי האש רשף יוני בוצ'קובסקי לבניין מט לנפול. הוא הבין שהמקום מסוכן, והורה לפנות מיידית את כל תושבי הבניין. בלי לדון, בלי לחכות, בלי לקבל אישורים. הם התרעמו, אבל הוא לא ויתר. למחרת, במפתיע, הבניין קרס בקול רעש גדול באמצע היום. את הווידיאו כולנו ראינו בתדהמה. חייהם של כמאה ישראלים ניצלו ממוות ודאי. ראינו אותם עומדים ומתראיינים ליד הבניין שנחרב, במקום לראות משלחות חילוץ של פיקוד העורף מחפשות אותם בין ההריסות, בעודנו מתפללים שימצאו איזה אות חיים. הפעם הכתבים אכן אמרו "רק תדמיינו מה היה קורה אילו". גם כאן, כמה גדולה האחריות של היחיד: אם בוצ'קובסקי היה פועל אחרת, היינו אבלים כעת כולנו על האסון האזרחי הכבד בתולדות ישראל, מבכים את תרבות ה"סמוך" ששוב גבתה מחיר דמים נורא.

ביום כיפור נוהגים לצטט פסקה נוקבת של הרמב"ם, על החשיבות של כל מעשה שלנו. השבוע היא נראית רלוונטית במיוחד: "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חֵטְא חָטָא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצווה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

ואם חושבים על זה, גם השריפות האחרונות פרצו בגלל הצתה של אדם אחד או כמה בודדים, גם וריאנט הדלתא הגיע הנה בגלל כמה נוסעים חסרי אחריות שחזרו לישראל בקיץ ולא שמרו על בידוד, גם בבניין במיאמי יכול היה להופיע יוני בוצ'קובסקי מקומי ולהתריע, גם באסון מירון היה חסר גיבור אמיץ שידפוק על השולחן וכן הלאה.

נראה שאנחנו חיים בעידן שבו בכל רגע כותרת דמיונית לגמרי יכולה להפתיע, שבו הדבר הצפוי היחיד הוא הבלתי צפוי. ובכל זאת – יש חשיבות אדירה לאחריות האישית שלנו בתוך כל האירועים.

2.

בעבר זו הייתה המחלוקת שהסעירה את היישוב העברי יותר מכל. קיבוץ עין חרוד נקרע לשניים, בין מפ"ם לבין מפא"י, והפך לעין חרוד מאוחד ועין חרוד איחוד. אבל לפני מאה שנה לא היה נשיא למדינת ישראל, ולא היה ווטסאפ. השבוע, בחוג התנ"ך בבית הנשיא, סיפר יצחק הרצוג סיפור קטן שנותן קצת פרופורציות: "קיבוצי עין חרוד חוגגים מאה שנה בדיוק בעת הזאת, בערב ראש השנה, ואני הוזמנתי לבקר את קיבוץ עין חרוד איחוד. עין חרוד המאוחד לא פנו, איחוד פנו. יש לי המון חברים דווקא במאוחד. משום מה הם החליטו לציין מאה שנה בשישי בערב, והנשיא לא מחלל שבת, אז אמרתי שאני אשלח ברכה מוקלטת. שלחתי הקלטה. יום לפני האירוע אני מקבל ווטסאפ מחברים בעין חרוד מאוחד: 'הנשיא, אנחנו רוצים ברכה'. אמרתי להם: 'עזבו, היום יום חמישי בלילה, מאוחר, יש רק פתרון אחד: כבר נתתי הקלטה לאיחוד'. איך זה נגמר? במוצאי שבת אני מקבל הודעה: 'הנשיא, אנחנו במאוחד יודעים לדבר עם איחוד, אנחנו כבר לא רבים, הם נתנו לנו את הסרטון שלך, ערכנו אותו, ושידרנו אותו, כאילו זה סרטון עבורנו'".

מזל טוב איחוד, מזל טוב מאוחד.

3.

הייתי בימים אלה בבר־מצווה. חבר של חתן בר־המצווה עמד לידי במזנון, סקר בעיניו את המנות של הקייטרינג האיכותי, והכריז: "איכס". אני לא מהדודות שמכריזות "לא אומרים איכס על אוכל", ובכל זאת משהו צרם לי בהצהרה הזו, מול בר עשיר ומגוון. כעבור כמה דקות התחילה דרשה נרגשת של חתן בר המצווה על פרשת השבוע, פרשת "האזינו", והכל התחבר.

הפרשה נאמרת ביום האחרון בחייו של משה רבנו. הוא נושא נאום פרידה ומזהיר את העם לפני הכניסה לארץ: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". ישורון זה עם ישראל. הסכנה היא שניכנס לארץ ואז יהיה נוח ומפנק מדי. לעם יהיה טוב, הוא ישמין ויסתאב, ואז יבעט בכל הערכים של הדורות הקודמים, בכל המורשת שהביאה אותו לפה, וישכח כמה כל זה לא מובן מאליו. יהיה לו הכל, ולכן הוא לא באמת יעריך כלום. במובן מסוים, זה גם המסר של חג הסוכות המתקרב. לצאת מבתי האבן אל סוכה ארעית, שמזכירה כמה הכל חולף.

בפרידתו מאיתנו, משה רבנו מעביר מסר חשוב, בפרט לדורנו: עוני הוא סכנה, אבל גם תרבות השפע היא סכנה. אם הכל יהיה מדי קל וזמין ונגיש ונוצץ, אנחנו עלולים להגיד "איכס" בקלות רבה מדי.

הסטטוס היהודי: "בחיים מקובעים מדיי יש סכנה של שאננות, של ביטחון מופרז. אנשים ועמים שמרגישים מרוצים מדיי ממצבם הנוכחי יכולים בעצם להיות על סף תהום. הסוכה מטלטלת את הקיום הנינוח שלנו, מוציאה אותנו מהבית היציב שלנו החוצה, משחררת אותנו מתחושת ה'מגיע לי', שהיא תחושה מסוכנת. זה שינוי נפשי חשוב, ממש חיסון מפני תחושת השכחה וקהות החושים. זו התחושה עמה יש להיכנס לסוכה למשך שבוע" (הרב עדין שטיינזלץ)

 

 

 

 

 

 

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.