אז מה למדנו השבוע?

חמישה דברים שלמדנו מבחירות 2019 מועד ב':

1.

השנאה משתלמת, לצערנו. נתניהו נבנה מקמפיין נגד "השמאל והערבים". גנץ וליברמן נבנו מקמפיין נגד "החרדים והמשיחיים". קל יותר להצביע משנאה מאשר מאהבה.

אולי שיעורי הבית הקשים שהבחירות האלה משאירות לכולנו הם להפוך את השיח הזה ללא לגיטימי. אף מגזר הוא לא קללה. אפשר לבקר מפלגות ומנהיגי ציבור, אבל אי אפשר להפטיר "מתנחלים" כאילו לא צריך אפילו להסביר מה הבעיה. כך גם אי אפשר סתם להטיח "ערבים", "שמאלנים", "חילונים" או "חרדים". אלה לא קללות, אלא בני אדם. יש להם השקפת עולם ורצונות וערכים. אי אפשר להגיד "זה רק קמפיין" כי זה מחלחל. לא מעט אזרחים טובים מרגישים כעת דה לגיטימציה. את הלכלוך משלטי הבחירות והסטיקרים והמודעות – אפשר לנקות. את הטינופת שהשאירו פה בחלל האוויר חודשים של קמפייני הסתה – קשה יותר למחוק.

2.

הכל אנשים. בסוף בסוף, אלה היחסים האישיים. רק תחשבו שנתניהו היה מסתדר עם ליברמן, שהרי היה בשר מבשרו של הליכוד. כל הבלגן היה נמנע. רק תחשבו שנתניהו היה מסתדר עם בנט ושקד. הם היו היום בכירים בליכוד, כפי שרצו, והציונות הדתית הייתה רצה ברשימה מימין לליכוד, בלי כל הבלגנים ושריפת הקולות והפיצולים והאיחודים. רק תחשבו שליברמן ודרעי לא היו רבים לאחרונה מריבה כה אישית ועזה (שניהם אומרים שהשני "בגד" בהם, עד כדי כך). הרי כבר מזמן הייתה פה קואליציה. רק תחשבו שעמיר פרץ היה מצטרף לאיחוד שרקח אהוד ברק. כל מפת השמאל הייתה משתנה. הרבה לפני האידיאולוגיה, יש כאן פסיכולוגיה.

3.

הכל לא-אנשים. אנחנו נוהגים לדבר בפוליטיקה על מותגים אנושיים, על כוכבים, על הבטחות גדולות. השבוע כל הקונספט הזה ספג מכה קשה. איילת שקד נחשבה בכל סקר לפוליטיקאית האהובה בישראל, מועמדת לראשות ממשלה אחרי נתניהו. והנה מתברר שאהדה לא מתורגמת בקלות לפתקים בקלפי. בבחירות הקודמות היא לא עברה את אחוז החסימה, וכעת עברה מאכזב. משה פייגלין הביא לבדו כ-120,00 אלף קולות, אבל מתברר שהוא לא יכול לצוות עליהם כרובוטים להצביע כעת ליכוד, והם מתפזרים לכל עבר. כך גם משה כחלון, שארבעת המנדטים שלו לא הלכו אחריו לליכוד. שלא לדבר על המותג "איתמר בן גביר", שזכה לסיקור תקשורתי חסר פרופורציה לעומת משקלו הממשי בקלפיות. שנים עסקו כאן בשאלה האם אהוד ברק חוזר או לא. כמה מתח, כמה קסם הוא הילך עלינו. והנה, הוא חזר, ונכשל לגמרי. ומה עם אורלי לוי, עוד שם נוצץ, שגם היא, מתברר, אינה מגנט קולות? בסוף אנשים מצביעים למפלגות. לרעיונות. מרצ החליפה את תמר זנדברג בניצן הורוביץ, העבודה החליפה את אבי גבאי בעמיר פרץ, ולא הרבה השתנה שם מבחינת מנדטים. אולי זה מעודד. זה באמת לא ריאליטי שבו מצביעים לכוכב.

4.

בועת הסרטונים. רוב הסיקור התקשורתי הוקדש לפעילות ברשתות החברתיות, סרטון רדף סרטון והגיב לסרטון, אבל עד כמה זה באמת השפיע? הנה דוגמה: כמעט בכל יום יצא סרטון מביך של גנץ, מגמגם, כושל בלשונו, מתבלבל, שוכח. בשורה התחתונה, לא נראה שזה הפחית את מספר מצביעיו. נתניהו שבר את הרשת בשידורים החיים ממריצי-ההצבעה שלו, ושוב, לא בטוח שזה שינה את התוצאה. אחרי כמה מערכות בחירות שבהן הניו-מדיה הייתה מלכת הקמפיין, אולי הגענו לשלב הרוויה. למעט סרטון הסליחות של ש"ס (למעלה ממיליון צפיות) שבלט לטובה והציע משהו אחר, לא יכולנו להטות אוזן לכל הרעש הזה שהציף את הסלולרי. בבדיקה מדגמית של אנשים סביבי גיליתי שאת רוב הסרטונים לא ראינו, לרוב המסרונים לא הגבנו, לכל שיחות הטלפון הנואשות והאישיות ששיגרו המועמדים – ניתקנו. די. כמה אפשר לשמוע שההוא סכנה למדינה, ושאתם על סף הפסד וחייבים להגיע.

בנאום של גבי אשכנזי במטה כחול לבן, בשתיים בלילה, הוא אמר "אי אפשר שלא להודות לסיירות שלנו, הנשק הסודי", וחייך. אחד מפעילי המפלגה סימס לי אז: "עם כל הכבוד לפייסבוק, אנחנו אחרי חודשים של עבודת שטח, הרבה יותר חזקה מהליכוד. יש לנו שפה שלמה שלא על כולה אפשר עוד לספר: רפרנטים, סיירות, ראשי מטות, מטות רוחביים, מטות אזוריים, המון מבצעים. עשינו את זה מתחת לרדאר. אנשים עדיין מחפשים קשר אישי".

5.

שיעור בצניעות. בקמפיינים הפעם היה הרבה שכרון כוח, תחושת "אני ואפסי עוד", "אין עוד מלבדי". גם עכשיו מדברים על חודשים של מו"מ כי כל אחד מתבצר, כאילו אין עניינים דחופים, וכל המזרח התיכון רק מחכה בשקט שהישראלים יסיימו להרכיב קואליציה. איש התקשורת אלישיב רייכנר סיכם זאת נפלא: "דבר אחד כבר ברור ביחס לתוצאות: הן כפו על כולם צניעות. אף אחד לא יכול לקום זחוח ושיכור מכוח אחרי הבחירות. נתניהו עם ליכוד פחות גדול, נצרך עכשיו לאלה שכינה אותם בתיעוב 'שמאל'. גנץ עדיין לא יכול להיות ראש ממשלה כרגע, בלי עזרה מנתניהו. הציונות הדתית מבינה שאפשר להרכיב ממשלה גם בלעדיה ותיאלץ להתרגל לאפשרות להיות גלגל חמישי בממשלת אחדות. החרדים למרות יבול המנדטים הנאה רואים שליברמן צמח מהמאבק בהם. ליברמן, לכאורה המנצח הגדול, יודע שאפשר להרכיב ממשלה גם בלעדיו. המחנה הדמוקרטי, עם קמפיין שנאה לדתיים, תהיה המפלגה הקטנה בכנסת. עמיר פרץ שהכריז על מספר דו ספרתי יסתפק בתוצאה שהביא קודמו בתפקיד שפרש. אפילו הח"כים הערבים יודעים שלמרות ההישג האלקטורלי, אם הם לא ישנו את התנהלותם הפוליטית, גם גנץ לא יכניס אותם לממשלה. צניעות, ענווה והבנה בתלות שלנו זה בזה – מסרים חשובים שעולים מבחירות מועד ב', ומשתלבים יפה באווירת ראש השנה, שמעבר לפינה".


הסטטוס היהודי: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (מתוך פרשת השבוע, פרשת כי תבוא)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.