תיקון סופרים

1.

שתי הערות פוליטיות:

• משפט אחד של בני גנץ תפס אותי במהלך משדר השבעת הממשלה. "אני מבקש לפנות אליך, אדוני ראש הממשלה, למען עם ישראל, ראוי שאנחנו נבנה את האמון בינינו. אבל לא רק בין ביבי לבין בני, אלא גם בין מחנות שיצטרכו לדבר במקום רק לריב".

וואלה צודק. זה לא רק ביבי ובני, זה אנחנו. אנחנו לא צריכים להסתכל אליהם ולשאול איך תקופת ממשלת האחדות תיראה, אלא לחשוב גם איך אנחנו מתייחסים למי שהצביע אחרת סביבנו.

• לא ברור למה להפוך לשר לענייני תפקיד מומצא עדיין נחשב אצלנו כבוד. הרי רוב הציבור בז למי שמקבל תפקיד ריק, עם לשכה ותקציב, רק עבור התואר שר. אז למה הם עושים את זה לעצמם? גם כאן, אולי זה התפקיד שלנו. לנסות להפוך את הכבוד הזה לביזיון. צריך לשאול את השרים האלה שוב ושוב על פועלם, ברשתות החברתיות וגם בתקשורת. לא להרפות ולהבין לאן הכסף שלנו הולך. ישי שנרב ראיין השבוע את צחי הנגבי בגל"צ ברוח הזו, עם ירידה לפרטים על פעילותו במשרד לשיתוף פעולה אזורי.

אם שרים יתחילו להציג דו"ח פעילות, יידרשו לספק תשובות מקצועיות, יחשפו את הלו"ז שלהם – כנראה יתגלו כאלה שהמילים "כבוד השר" יישמעו מגוחכות לגביהם. וכך, בפעם הבאה, הם אולי יירתעו מלעשות זאת שוב.

2.

הנה כלל אצבע על התקשורת והדרך שבה היא מסקרת את החברה הישראלית. כתבתי עליו בעבר, והשבוע קיבלנו עוד דוגמה: פעמים רבות דווקא כשהציבור מלוכד, כשיש הסכמה לאומית – התקשורת הופכת לעתים את הדעה הזו לשתיים, למחלוקת. ואילו היכן שיש שתי דעות ויש ויכוח אמיתי – התקשורת נוטה להפוך אותן לדעה אחת בלבד שמותר להחזיק בה.

דוגמאות: בימי אוסלו ולימים בימי ההתנתקות הייתה פה מחלוקת עקרונית, שחצתה את העם, שקרעה אותו, אבל באולפנים האג'נדה הנכונה הבלעדית הייתה בעד נסיגה. לא הוצגה דילמה אמיתית וערכית בין שני צדדים, היא כאילו לא התקיימה. מי יכול בכלל לחלוק על האג'נדה הנכונה? לפני תכנית ההתנתקות זה בלט במיוחד, כשהמתנגדים סוקרו ותויגו כאלימים. תשומת הלב לא ניתנה לסכנה הביטחונית האמיתית מהפלסטינים ביום שאחרי, אלא לפייק-סכנה הביטחונית מ"מתיישבי גוש קטיף האלימים".

המנגנון המתסכל הזה חוזר על עצמו בשלל מאבקים ליברליים – יש רק דעה אפשרית אחת בדיון הציבורי ביחס לשירות קרבי של נשים בטנקים, פונדקאות, היחס לרפורמים, נישואים בין יהודים ללא-יהודים, תחבורה ציבורית בשבת ועוד. אין פה קונפליקט, כי אין בכלל עמדה אידיאולוגית אחרת. התחושה היא של אג'נדה, של קמפיין. קולות שמרניים שקולים ומתונים ומנומקים כמעט שלא יישמעו, וכל מיני קולות הזויים וקיצוניים יובלטו, ואז ויזכו להוקעה ולחינוך מחדש.

לעומת זאת, דווקא בסוגיות שבהן יש קונצנזוס של ממש – אפשר למצוא גל של אייטמים מתסיסים, שבכלל לא משקפים מחלוקת אמיתית, אבל מספקים אקשן. הנה שתי דוגמאות: "תופעה: לא עושים ברית מילה לתינוקות", מכריזות שוב ושוב כתבות שעוסקות באחוז מזערי מהציבור. נו באמת, הרי אין פה באמת סוגייה שקורעת את החברה בישראל. אני זוכרת גם דיווחים על שריפת גופות כאילו זה טרנד, חלילה, ולא שולי השוליים. פולמוס החמץ בבתי החולים הוא עוד דוגמה טובה. איזו אובססיה. הרי רוב הציבור, מכל המגזרים, הוא נורמלי ומתחשב, לא מתריס ומעצבן ויודע להסתדר בשטח (מדובר, אגב, על שבוע אחד בשנה שמדברים עליו כל השנה). אין פה "סערה", ו-99% מהציבור מצליח לחיות ביחד היטב.

והנה השבוע פרצה, כמו בכל קיץ, "סערת המכנסונים". נסו לחשוב לבד לאיזו קטגוריה היא שייכת. בעיניי, ברור שיש פה מחלוקת אמיתית. הציבור הדתי דווקא לא צריך לקפוץ ולהיות צד בסיפור. זה לא הוויכוח שלו. הוא רואה עצמו כמחויב להלכה, וגם להלכות הצניעות וקדושת הגוף שהן חלק ממנה.
אבל בתוך הציבור החילוני יש הרי דעות שונות, עם נימוקים שונים. איפה הן? האם באמת יכול להיות שאף חבר כנסת בכל המפלגות החילוניות לא חושב אחרת? האם אין הורים ומורים ומנהלים עם עמדה מורכבת, שחושבים שילדים וילדות צריכים לגדול עם גבולות ולכבד אותם, ושלא באים לבית הספר כמו לחוף הים? כמעט כל אנשי התקשורת שסיקרו את הנושא לא סיקרו אותו אלא "חינכו" את הציבור. כך גם ארגונים פמיניסטיים וההורים שקיבלו מיקרופון – הם הביעו עמדה אחת וזהו. מי שניסה להביע עמדה אחרת זכה ללעג ולביקורת.

לא חבל על כל האנרגיה שמתבזבזת – גם על ויכוחים מקושקשים ושוליים, וגם על השתקת סוגיות אמיתיות? צריך להפוך את המשוואה הזו. לא ללבות מחלוקות לא קיימות, ולהפסיק להשתיק מחלוקות אמיתיות.

3.

מזל טוב, בשבת מתחילים לקרוא את ספר במדבר. הוא מתחיל במפקד של האוכלוסייה. עוד מפקד. רש"י מסביר בתחילת הספר למה שוב ושוב אלוקים מונה וסופר אותנו. זה קרה אחרי יציאת מצרים, אחרי חטא העגל וגם עכשיו, עם הקמת המשכן. וכך הוא כותב: "מתוך חיבתם לפניו – מונה אותם כל שעה".

כשאוהבים, סופרים שוב ושוב את האוצר שיש לנו. נותנים תשומת לב לכל אחד מחלקיו היקרים.

אנשים רבים מרגישים שלא סופרים אותם כעת. כל מגזר בישראל – חילוני, דתי, שמאלני, ימני – מרגיש שהוא-הוא המיעוט הנרדף, שכולם רומסים אותו. גם העצמאיים מרגישים שקופים, וכך גם רבים מההורים, המורים, הקשישים ועוד.

אלוקים מונה אותנו שוב ושוב, לא כי הוא לא יודע את המספר שלנו, אלא מתוך חיבה. מתוך רצון לתת יחס לכל אחד, לתת לו תחושה שהוא חשוב. אתה לא עוד מספר בסטטיסטיקה, אתה אישיות. יש לך מקום.

הלוואי שהתקופה החדשה – סוף הקורונה ותחילת ממשלת האחדות – תעמיק את התחושה הזו גם אצלנו. שכולם ירגישו שיש להם ייצוג, שהקול שלהם נשמע, שסופרים אותם, מתוך חיבה.

הסטטוס היהודי: "ערכה של ירושלים לא ניתן להימדד ולא להשקל ולהספר, כי אם יש לארץ נשמה - הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל" (דוד בן גוריון)