שקופים

1.

ואלה ארבעת המינים שלי לסוכות תשפ"א:

  • החרדי ששומר על הכללים. הוא מגיע מהציבור הליטאי, או הספרדי. התקשורת עוסקת במפירי החוק, כלומר בחלקים מהציבור החסידי, והוא, שרואה את השנאה כלפי החרדים גוברת, נושך שפתיים מתחת למסכה. אלה השכנים שלו, והוא לא מבין מדוע המשטרה לא אוכפת את הכללים כלפיהם. כבר חצי שנה שהוא לא נכנס לבית הכנסת שלו (למרות שלפי החוק היבש מותר לו). הוא מתגעגע, ומתפלל בחצר בית הכנסת או בגינה ציבורית. מראש השנה חזר שזוף לגמרי. הילדים שלו בבית, וכבר כמה פעמים הם נכנסו כולם לבידוד, לפי כל הכללים. במשפחה ברוכת ילדים שחיה בדירה קטנה זה אתגר גדול, והוא הרי גם לא מושיב את הילדים מול מסכים בכלל. הם קוראים, מבשלים, יוצרים, מטיילים קצת מחוץ לבית, מצלצלים לסבא וסבתא שהם כל כך מתגעגעים אליהם, משתדלים ללמוד תורה (הוא מודאג מאוד מהנער המתבגר שלו, הישיבה סגורה וזה לא עושה לו טוב). העבודה שלו כמחנך בישיבה נפגעה, אשתו עובדת חיונית אבל המשכורת קוצצה, ויש להם דאגות פרנסה, כמו אצל כולם עכשיו. הוא חשב שהקורונה תאחד בינינו, וכל לילה אחרי עוד יום מתיש, לפני שהוא נרדם, הוא חושב כמה חבל שהיא דווקא מפרידה.
  • השמאלני שלא מפגין. הוא שמאלני. לפעמים הוא תוהה אם זה עוד חוקי במדינה הזו. הוא חושב שראש ממשלה תחת שלושה כתבי אישום לא צריך לכהן ושנתניהו נכשל בטיפול בקורונה. אבל הוא חושב גם שבזמן מגיפה עולמית לא צריך להתקהל ולרקוד ולהצטופף ביחד, אלפים, ברחוב בלפור. הוא חושב שגם אם זה לא מדבק, המסר שיוצא מאירועים כאלה הוא שגוי, ומתיר לכולם לפרוק כל עול. הוא לא אוהב חלק מהשלטים והצעקות שהוא שומע שם. שושקה לא מייצגת אותו, והוא חושב שההפגנות האלה מחזקות את נתניהו ולא את מתנגדיו. הכינוי "אנרכיסטים" מעליב אותו. הוא לא אנרכיסט, הוא ישראלי אכפתי ושומר חוק. לאחרונה חשב לעצמו שבעצם רוב השמאל לא שם. אלה כמה אלפים, בעוד הרוב נשאר בבית. אבל אף אחד לא מראיין חרדי עם מסיכה או שמאלני שנשאר בבית.
  • הרווק. נמאס לו. כבר חצי שנה מדברים פה רק על משפחות. על ליל הסדר עם הילדים, על הזום והלמידה מרחוק, על פעוטונים ועל תיכונים. והוא? בסך הכול סטודנט רווק בן 30. טכנית התקופה הזו דווקא קלה לו. אין משפחה לפרנס, לא צריך לדאוג לילדים קטנים בסגר ולעקוב אחרי ההוראות המשתנות של משרד החינוך. הוא מעריץ את החברים הנשואים שלו על הג'אגלינג בתקופה הזו. אבל הבדידות הולכת ומקשה עליו. ימים שלמים עוברים עליו בלי שום מגע אנושי. ההורים שלו מבוגרים, את החצי השני שלו הוא עוד לא מצא, ואפילו מהחבר'ה הוא שומר ריחוק ולא מתחבק כעת. המילים "משפחה גרעינית" שנאמרות כל הזמן שורטות לו את הלב בכל פעם מחדש. אין לו כזו. אם פעם עולם הדייטים היה מתסכל, עכשיו זה פשוט סיוט: הדייטים בזום מביכים. אין יותר מפגשים חברתיים שבהם סתם נפגשים ומדברים ומכירים, כמו פעם. הוא היה רוצה לדעת שלפחות חושבים עליו, זוכרים גם אותו. פעם החברים הנשואים עוד היו מציעים לו מדי פעם מישהי שבטח תתאים לו. עכשיו נראה שהם חיים בין זום של הגן לזום של היסודי.
  • עובדת החינוך המיוחד. הכול מושבת, אבל היא תמיד עובדת. גם כשהכול סגור, המסגרות לילדים עם צרכים מיוחדים פתוחות, וטוב שכך, אבל נדמה לנו שזה קורה על אוטומט. היא אחת מאלפי עובדות – סייעות, גננות, מנהלות, פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות. יש לה, כמו לרוב חברותיה למקצוע, ילדים קטנים בבית. הדילמה שלה קשה: אם לא תגיע, תפוטר. אם תגיע, תאלץ להשאיר בבית את הילדים שלה. היא לא יכולה לעבוד מרחוק, רק מקרוב. הכי קרוב. הילדים האלה צריכים אותה. המשפחות שלהם צריכות את המסגרת הזו כאוויר לנשימה. היא לא אוהבת מילים גדולות, אבל מרגישה לפעמים שזו ממש מסירות נפש: זו לא המשכורת או התנאים. זו באמת השליחות. הילדים האלה יכולים להדביק אותה. היא נרתעת כשהם משתעלים, אבל לא מפסיקה לחבק אותם, לעודד, לנסות לקדם אותם. לו רק הייתה מרגישה פחות שקופה.

2.

אנחנו נכנסים כעת אל עוד חג שנחגוג בצל הקורונה. חג הסוכות, המכונה "זמן שמחתנו". מאיפה נשאב שמחה בתקופה כה מאתגרת? אולי מהאושפיזין. אורחים אמיתיים אסור להזמין לסוכה, אבל האושפיזין מוזמנים, גם בלי ריחוק חברתי. אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד. בכל לילה נהוג "להזמין" אחד מהם לסוכה, וכל יום בחג הסוכות מזוהה עם אחד משבעתם.
מה המסר שלהם, בפרט בשנה הזו? הם כולם נדדו. לא הפסיקו להתמודד עם משברים ובעיות. אברהם עזב את מולדתו והגיע לישראל, ומשם למצרים ובחזרה. יצחק נדד ברחבי הארץ. יעקב ברח לחרן, חזר לארץ, וירד למצרים. את יוסף האחים שלו מכרו, והוא התגלגל לכלא המצרי, ומשה שט בתיבה ביאור, והמשיך לבית פרעה ולמדיין. אהרון אחיו נדד יחד איתו ארבעים שנה במדבר. גם חייו של דוד היו רצופים מלחמות ומרידות.
אבותינו ניהלו חיים של סוכה, של ארעיות, לא של בתי קבע. העיקר הוא שלמרות כל הטלטלות – כל אחד מהם בנה את עצמו תוך כדי. כל אחד הפך לדמות משמעותית. הם לא דחו הכל ל"אחרי המשבר", ל"אחרי הקורונה". החיים הם עכשיו, תוך כדי המהומה. הם לא חיכו לשקט ולשלווה, אלא ידעו להתמקד בעיקר, גם כשהכול מסביב רעד.
הלוואי ונלמד מהם. חג שמח.

הסטטוס היהודי: "חג הסוכות מכונה 'זמן שמחתנו'. ואיך שמחים? החג מוציא אותנו מהבית היציב אל סוכה רעועה, ומזכיר לנו שאפשר לשמוח גם במצב שברירי ומשברי. לא הקירות היציבים הם שנותנים לנו שמחה. העיקר הוא התוכן והמשמעות שאנחנו יוצקים פנימה". (הרב פרופ' יונתן זקס)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

מתחילים מייד אחרי החגים!

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.