שפיות זמנית

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

1.

יש לכם כוח לקרוא 5,016 מילים? זה אורכה של דעת המיעוט שכתב שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל. הנה תקציר: השבוע דחתה נשיאת העליון אסתר חיות את הבקשה לקיים דיון נוסף בשאלת החמץ בבתי החולים בפסח. בכך הותירה על כנה את ההחלטה הקודמת: השופטים פוגלמן וגרוסקופף התירו את הכנסת החמץ, ולמען האמת לא הפתיעו אף אחד. לצערנו אפשר הרי לנחש מראש את החלטות בג"צ בסוגיות כאלה, וזו בדיוק הבעיה.
אבל השופט הנדל, בדעת המיעוט שלו, חושב אחרת. הוא לא חושב שהם החליטו לא נכון, הוא חושב שזה פשוט לא נכון להחליט. זה לא עניינו של בג"צ: "מקרה זה, באופן מובהק, לא היה צריך להגיע להכרעה שיפוטית אלא ראוי היה לסיימו בפשרה חברתית". הנדל, שומר מצוות, יכול היה לכתוב חוות דעת פשוטה, שמתירה משפטית את אכיפת חוקי הפסח. מדובר בהגבלה של שבעה ימים בלבד, לא בפגיעה אנושה בזכויות. אפשר גם להסתמך על הסטטוס קוו שבו נקבע שהכשרות תישמר במוסדות ציבור. בנוסף, הלכות הפסח לא דומות להלכות הכשרות של השנה כולה. הן חמורות וקפדניות ביותר, הזהירות היא אפילו מפירורי חמץ, ולכן ההוראות הן מחמירות יותר אך ורק בשבוע הזה. הרי בכל השנה מותר להכניס את כל סוגי המזון הלא-כשר באופן פרטי לחדריהם של המאושפזים, ואף אחד לא בודק ומפשפש בתיק.
אבל הנדל לא עושה כך. הוא מבהיר לנו שלדעתו הוא לא הכתובת. זה פשוט לא תפקידו. בג"צ הוא לא המחנך שלנו ולא המכריע בסוגיות חברתיות ואנושיות. לא פסק דין צריך פה, אלא טאקט. עם רצון והקשבה, ניתן למצוא פתרונות מחוץ לכותלי בית המשפט. יתכבדו כל הצדדים ויישבו לדבר, מבקש הנדל. השאלה היא רק אם יש נכונות ורצון טוב, אם המטרה היא בכלל לפתור בעיה אמיתית או לרוץ לבג"צ כדי לקושש לייקים וקולות לבחירות (למשל, אחד העותרים שהגישו את העתירה הוא – כמה לא מפתיע – פרופ' יורם לס. כאילו הוא לא הטריל מספיק את החברה הישראלית).
איך כותב השופט הנדל, שממליץ לצדדים למחוק את העתירה ולחזור לבג"צ בעוד שנה, רק אם לא יסתדרו? "קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית תלוי באזרחיה וברצון להכיר בכך שאנו חברה אחת".

2.

עכשיו דמיינו את בג"צ דן בעוד סוגייה: מנייני החצרות. הרי כבר כמעט שנה אנחנו חיים בניסוי חברתי מדהים: סגרו את בתי הכנסת והעבירו אותם לגינות ציבוריות, לחניונים, לפארקים. שנים אנחנו מדברים על מדינה מפולגת ומשוסעת, אבל בפועל במעבדה הזו ששמה מדינת ישראל בקורונה – התוצאה היא הפוכה, והיא מרגשת. אפס ויכוחים, שום עימותים, ותסמכו על התקשורת שאם היו קטעי וידאו של איזה דוס צועק על שכן חילוני או להיפך, זה כבר היה פותח מהדורות והופך ל"תופעה".
כתבתי על כך פוסט קצר בפייסבוק, וקיבלתי מאות תגובות מכל רחבי הארץ: תל אביבים שנהנים לשמוע את ברכת כהנים בבוקר דרך המרפסת עם הקפה של הבוקר, סטודנטים בגבעתיים ששמחים לשמוע את קבלת שבת דרך החלון אל הסלון, מסיבת יום הולדת 6 בגינה שהשתלבה בבר מצווה שמשפחה חגגה במקביל, אנשים שעוצרים את הרכב בחיפה ויורדים לצלם את המניין ואפילו להראות לילדים ספר תורה מקרוב, שכנים דתיים בפתח תקווה ששולחים פרחים לשבת לשכנים החילונים הסבלנים שמתירים להם להתפלל בחנייה, ועוד ועוד. אף אחד לא צועק על מי שעובר עם הכלב או עם האייפון או באמצע ריצה, ואף אחד לא כועס על מי שאומר קדיש באמצע היום ברחוב. כי ככה אנחנו, מדינה יהודית דמוקרטית.
שלא לדבר על החגים: הרבה יותר ישראלים שמעו את תקיעת השופר בראש השנה, ובאו להשתתף במנייני יום הכיפורים, וגם סוכות ושמחת תורה היו נוכחים הרבה יותר בכל מקום. השכינה יצאה לשכונה. רגע, איך אפשר לעשות דבר כזה בלי שכבוד השופטים יורו לנו איך להסתדר? מתי הגינה הציבורית הופכת לחוג יוגה, מתי למגרש של כלבים ומתי מתכנסים לתפילת ערבית? אפשר הרי לכתוב פסק דין מלומד, של עשרות עמודים, עם אינספור סעיפים וציטוטים.
מתברר שאנחנו הרבה יותר טובים וקרובים ממה שנדמה לנו. וגם יותר נורמליים. אני דואגת רק מדבר אחד: שהטקסט הזה עוד ייתן למישהו רעיון, והוא יגיש עתירה.

3.

מה מעכב את הגאולה? מה תוקע את יציאת מצרים? לא רק פרעה, אלא גם אנחנו. בפרשת השבוע, פרשת "וארא", משה רבנו מגיע אל העם ובפיו בשורת החירות הנפלאה: הגיע הזמן, יוצאים ממצרים, מתחילים מסע. אנחנו קוראים את הדברים ומצפים להתלהבות סוחפת של בני ישראל המשועבדים, אבל זו התגובה שהוא מקבל: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". איזו אכזבה.
יש כאן שני אויבים, שלא אפשרו להם לצאת לחירות, ושעלולים למנוע התקדמות גם מאיתנו היום: גם עבודה קשה פיזית, וגם קוצר רוח נפשי. הגוף היה עייף, אבל גם הנפש. לא נותר להם פנאי ומקום בלב לחלום חלומות גדולים. הדחוף תפס את מקומו של החשוב. הם חשבו רק על סוף המשמרת במצרים, רק על הכרית שמחכה להם, ולא על הייעוד והחזון והסיפור הגדול.
יש משל מפורסם על מלך שגירש את בנו מהארמון. הבן התגלגל ברחובות והתדרדר לעוני ולמצוקה. יום אחד המלך שלח את העוזר שלו כדי לקרוא לבן לחזור. העוזר חיפש את הבן ומצא אותו ברחוב, רעב ומוזנח. המלך שלח אותי, הוא סיפר לבן המלך, מה החלום שלך? מה אתה רוצה? הנסיך המסכן הביט בו ואמר: אני מאוד אשמח לקבל סעודה טעימה ובגד חדש. השליח הביט בו מאוכזב. זה הכל? הרי יכולת לבקש הכל, יכולת לחזור לארמון המלך. הנמשל הוא כמובן האדם, החלומות שהוא שוכח והציפיות הנמוכות שלו.
לכן פרשני הפרשה קוראים לנו לשים לב היטב לשני האויבים האלה, קוצר רוח ועבודה קשה, שלא נפספס את יציאת מצרים שלנו. מה אפשר לעשות? חז"ל מספרים שהשבת היא אחת הדרכים לצאת ממצב כזה. שבת מנטרלת גם את העבודה הקשה, כי לא עובדים בה עבודה פיזית, וגם את קוצר הרוח, כי לא מחוברים במהלך היממה הזו לכל הפושים, ההתראות, הלחצים והסחות הדעת של היומיום. שבת שלום.


הסטטוס היהודי: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָארֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה" (פרשת "וארא")

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.