שני רעיונות תשובה לפני יום הכיפורים

1.

גם דרך הווטסאפ אפשר היה לשמוע את ההתרגשות. התכתבתי במוצאי ראש השנה עם ארבעה בתי חב"ד ברחבי העולם, לבדוק את הדופק שם עם פתיחת השנה החדשה. בשלושה מהם ההתלהבות עלתה על גדותיה. שרה גולדשמידט, שליחת חב"ד בקוסמוי שבתאילנד, שאירחה בעבר את ליל הסדר הגדול בעולם, ניהלה שוב סעודת חג ל-1,200 איש. מגבלות הקורונה בתאילנד היו בתוקף גם בפסח האחרון, ולכן גם ליל הסדר היה מצומצם, עם בדיקות קורונה בכניסה ואישורי הגעה מראש, והנה עכשיו – אין שום מגבלה. חדש ימינו כקדם. 

הרב לוי דוכמן אירח בדובאי יותר מ-1,000 איש, ואצלו החידוש הוא הקהילה היהודית המקומית שהולכת וגדלה באמירויות. אלה כבר לא רק אנשי עסקים ותיירים מזדמנים. עכשיו יש שם גן ילדים, מוסדות קהילה ותושבים קבועים. 

גם חני ליפשיץ דיווחה על 1,500 איש בחג בקטמנדו שבנפאל, אחרי שמגבלות הקורונה הוסרו שם סוף סוף לחלוטין. שוב ישראלים מקלפים תפוחי אדמה בסלון ביתה ועורכים עוד שולחן ועוד שולחן. שוב הצפיפות הזו, שבה נדמה שאין מקום לעוד כיסא, והנה מגיע עוד אורח ומוצאים איך לדחוף גם אותו פנימה, והוא מצטרף לשירה. 

בגלל גודלם, בתי חב"ד היו הראשונים להיסגר, והאחרונים להיפתח כמו שצריך. זה החג הראשון שלהם כמו פעם, עם תקיעת שופר חגיגית, עם תפוח בדבש, עם ברכת "שהחיינו".

אבל הודעת הווטסאפ הרביעית הייתה לאוקראינה. במעבר חד. מרים מוסקוביץ נמלטה מחרקוב עם פרוץ המלחמה. הפוסטים הראשונים שלה עוררו תשומת לב עולמית והגיעו למיליונים, בכל השפות. הווידאו של הבריחה הדרמטית של בני המשפחה הנמלטים שודר שוב ושוב בטלוויזיה. אבל אף אחד לא דיווח על כך שמשפחת מוסקוביץ חזרה לחרקוב לחגים בימים אלה. בואו נודה, המלחמה באוקראינה כמעט נשכחה מלב, וגם מצב הקהילה היהודית לא באמת מטריד אותנו כמו בהתחלה. אבל בני הזוג מוסקוביץ לא שכחו לרגע. הם חזרו לפני החג לעיר ההרוסה, השנייה בגודלה באוקראינה, לבית הכנסת שבו עדיין מתבצרים כמה מאות יהודים. בכניסת החג הובילה מרים הדלקת נרות המונית, עם נשים שהתפללו לחזור ולהדליק נרות כל אחת בבית שלה, אם הוא בכלל שרד. בהמשך הערב כל אחת סיפרה מה עובר עליה. אחת ללא מזון ופרנסה, אחת דואגת לבעלה שבצבא, אחת לא ראתה מזמן את הילדים שנשלחו לישראל. חצי שעה לפני סוף החג, לפני השקיעה, הרב משה מוסקוביץ יצא ל"מבצע שופר". הוא דפק בדלתות של כתובות יהודיות שזכר מלפני פרוץ הקרבות, כדי לזכות אותם במצווה. 

התחושות שבלב כל כך שונות, ובכל זאת, אותה תקיעת שופר בירושלים, בקטמנדו, בדובאי, בתאילנד, בחרקוב.

2.

לשבת הזו, שקוראים בה את פרשת "וילך", יש שם: "שבת תשובה". זה הנושא המרכזי בה, ערב יום הכיפורים. הנה שתי דרשות-תשובה ששמעתי השבוע.

יום שני, ראש השנה, 11 בבוקר, ישיבת "נתיב אריה" ברובע היהודי בירושלים. מאות צעירים אמריקאים מצטופפים באולם גדול, כמה מטרים מהכותל המערבי, שהוסב לבית כנסת. תפילת שחרית הסתיימה, עוד מעט ייתקעו בשופר, אבל לפני כן – שיחת הכנה. הם מתקבצים סביב ראש הישיבה שלהם, הרב אהרון בינה. כולם סיימו תיכון אמריקאי, הם בדרך לקולג', אבל הדרך לקולג' עוברת ב-Gap year, השנה שבין לבין. כבר היה מי שהציע לקרוא לה Base year, שנת בסיס, כי היא באמת הבסיס לכל החיים. זה בדיוק מה שראש הישיבה אומר להם בדרשה הזו, בפריים-טיים הרוחני השנתי: 

"כל החיים לפניכם, הכול פתוח, וזה זמן ההכרעה. האם אתם עולים על מסלול חדש בשנה הזו? האם כל החיים שלכם הולכים להשתנות לטובה? האם תהיו רציניים? כנים? אותנטיים? מחוברים ליהדות שלכם? מחוברים לישראל? או שתלכו לקמפוס ותשכחו מכל השנה הזו?". הם מקשיבים בדממה. הניסיון מלמד שחלקם ימשיכו כאן, יעשו עלייה. רובם לא. האם החודשים האלה של הלימוד ליד הכותל יספיקו מול גלי BDS, מול התבוללות, מול ניכור ואדישות? 

אבל אז הדרשה משנה כיוון. "אתם חושבים שראש השנה ויום כיפור מבשרים התחדשות רק לצעירים כמוכם? שרק אתם יכולים להתחיל מחדש? אני בן 74, וזה מיועד אליי!", הוא מרעים בקולו. "גם אני יכול להיברא מחדש בימים האלה. הכול תלוי בבחירה החופשית שלנו".

למחרת, ביום השני של החג, התפללנו בבית הכנסת "מעיינות" שבשכונת נחלאות בירושלים. הרב שלמה גשטטנר סיפר על הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, אחד ממנהיגי הדור הקודם באירופה. בילדותו שמע הילד נפתלי מחדרו שהוריו מדברים עליו. הם הסכימו ביניהם שהוא תלמיד גרוע, שאין סיכוי שיתקדם בלימודו ולכן עליו לצאת לעבוד במלאכה פשוטה מחוץ לבית. הילד נפתלי האזין בסתר, ולא קיבל את התחזית הקודרת. הוא שאף גבוה, הזיל דמעות והחל ללמוד ברצינות. לימים הוא הפך לרב נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין, אחד מגדולי התורה.

"זה מה שתקיעת השופר עושה לנו", אמר הרב גשטטנר. "היא מציבה בפנינו את האופציה – קטנות או גדלות? לבזבז את הפוטנציאל שלנו או לממש אותו? לזרום בחיים או לצמוח? שאיפות ומאמץ או חיים קלים?".

הסיפור של הרב ברלין הזכיר לי קצת את סיפורו של אלפרד נובל. המדען, ממציא הדינמיט, קרא יום אחד ידיעה שגויה אודותיו בעיתון צרפתי: "סוחר המוות מת". זו הייתה טעות, נובל היה חי, אבל האירוע שינה את חייו. הוא הבין שזה מה שיכתבו עליו אחרי מותו, אם ימשיך במסלול הנוכחי, כאיש שהמציא פצצה וזרע מוות. נובל שינה את דרכו ורצה לתקן. הוא הורה לתרום את רכושו ולהעניק "פרס נובל", למי שמקדם את האנושות. 

הסיפורים שלנו לא דרמטיים כמו של הרב ברלין וכמו של נובל, אבל חודש תשרי מעניק לנו את האופציה לבחור נכון. שבת שלום.

הסטטוס היהודי:

"כשהיינו ילדים אמרו לנו בבית הספר שצריך להתנהג יפה במיוחד בעשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום כיפור. בבית אבא אמר לי שזה נכון, אבל שצריך להתנהג יפה גם בין יום כיפור לראש השנה" (פרופ' נחמה ליבוביץ')