1. אני זוכרת את המדבקה הראשונה שקיבלתי. בסוף הרצאה ברמת השרון, ניגשה אליי הדודה של מוריה סוויסה שנרצחה בנובה, עם הסטיקר שהמשפחה בדיוק הדפיסה לזכרה. הופיע שם המשפט המפורסם שמוריה כתבה לעצמה, בווטסאפ: "בשבילי נברא העולם, ואנוכי עפר ואפר". הנצחה מקורית, חשבתי לעצמי. מאז הפסקתי לזכור ולספור. ערב יום העצמאות תשפ"ד, ישראל עוצבה מחדש. כוסתה מחדש. נלבישך שמלת סטיקרים.
בתחנות הרכבת והאוטובוס, על פגוש אחורי של רכב ובכניסה לחנויות, בעצם בכל מקום פנוי במרחב הציבורי רואים פרצופים צעירים ומחייכים ולצידם משפט קצר אחד שמנסה לתמצת את כל אישיותם וקסמם.
2. אנחנו לפני ימים טעונים, עם הרבה חילוקי דעות. לכן לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, החלטתי לתת להם לדבר. כ-1,500 נשמות יקרות עלו לשמיים מאז שמחת תורה, מה הן היו אומרות?
הסתכלתי מסביב על תחנת השלום בתל אביב. מילת המפתח שעולה מן המדבקות היא חיוך. שימו לב, כל משפחה הרי כתבה את מה שעל ליבה, בלי לתאם עם משפחות אחרות. אין פה דף מסרים, אבל המסר אחיד: "לחייך אל הקושי", סמל רועי פרי. "אל תשכח לחייך", סמל ראשון יקיר לוי. "תהיו אנשים שאוהבים, אנשים שמחייכים", סמ"ר לביא ליפשיץ. "תהיו טובים, תפזרו אהבה, תתמידו", האחיות שוהם ושנהב יעקב. "אל תיתן לעולם לשנות לך את החיוך, תן לחיוך שלך לשנות את העולם", המשפט היפה הזה הודפס גם לזכר דור לזימי וגם לזכר עמית מגנזי. ויש עוד: "את השמחה הזאת הם לא ייקחו ממך", אליעד אוחיון. "אל תשכחו לחייך כשאתם מתעוררים", דקל סוויסה. "אל תהיו עצובים, תחיו", אלקנה ויזל. "איפה החיוך?" יקיר הכסטר. "החיים הרבה יותר קלים כשפשוט מחייכים", רועי וייזר. "חיוך זה הכוח שלנו, זה לא רק סיסמה", אוריה איימלק גושן. "לא צריך סיבה להיות מאושר", עמרי אחרק. "גם חצי חיוך נחשב חיוך", כפיר יצחק פרנקו.
3. נמשיך. סליחה, נחייך לזכרם ואז נמשיך. המשכתי לחפש סטיקרים בתחנה המרכזית בירושלים, בגן סאקר, בהר הרצל. אם לפני עידן הרשתות החברתיות אלה היו טוקבקים פוליטיים נוקבים ("שירת הסטיקר"), היום הם חוזרים בסגנון אחר לגמרי, כאמצעי הנצחה מרגש. אלה יכולים להיות חטופים או נרצחי הנובה, תושבי אופקים ושדרות שנרצחו בשמחת תורה או לוחמים שנפלו בקרב. אוהביהם מנציחים אותם בצורה קצרה, אבל לא שטחית בכלל: "למען יתקדש שמך, אני מבטיח להפיץ את כוח האמונה בך", נריה נגארי. "הצמיחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות", הפרמדיק איתמר שמן. "בסוף הכול יהיה בסדר. ואם זה לא בסדר, סימן שזה לא הסוף", תובל יעקב צנעני. "רוצה לחיות חיי גדלות עם אידיאלים נוצצים כשהכול ברור ואין שום ריק בפנים, כשאלוקים מאיר באור גדול את הנשמה", אפרים יכמן. "גם ברגעים קשים, לזכור - הרצון הוא הדבר העיקרי!", אורי שני.
ונופלים מבוגרים יותר כאילו נותנים פרופורציות לדור הצעיר: "אל תיכנסו לאווירת נכאים, אין עוד מדינה כזאת" אל"מ יצחק (בנבה) בן בשט. "לא מדברים לשון הרע על עם ישראל", רס"מ יוסי הרשקוביץ, מנהל בית ספר. "לא נופלים על הארץ, מתעלים עליה", זיו חן בן ה-28 מישיבת ירוחם.
4. "יש כאן משהו גדול מאוד", אומר ד''ר צוריאל ראשי, מרצה בכיר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, שהחל לתעד את התופעה. "זו זעקה לא לשכוח, לשמר את עצם זכרם על סדר היום. למשפחות אין מיקרופון, אז הן מדביקות את הזעקה בצורה פיראטית בכל מקום. האוניברסיטאות מלאות, וגם בסיסי צה"ל. אפילו בחו"ל אפשר למצוא סטיקרים כאלה. זה שילוב של מחאה, זיכרון, תקשורת המונים חינמית, וניסיון להשפיע על המרחב הציבורי. זה גורם לציבור להתחיל לחפש מי היו הדמויות הללו, מה היה סיפור חייהם, ומה עליי לקחת מהם לחיי הפרטיים. אנשים עוצרים לרגע וחושבים, עושים גוגל".
ואם ד"ר ראשי טוען שזו זעקה של המשפחות שמבקשות להישמע, לא להישכח, אז בואו נקשיב עוד:
"אמור מעט ועשה הרבה", אחיה דסקל. "אבא, תודה רבה על השפע! נ נח נחמ נחמן מאומן", יהודה בכר. "אין מנוחה למגשימי החלומות", מגשימים את חלומותיו של סרן רון אפרימי. "אנחנו כל הזמן בהתקדמות" יהונתן בן קרן. "מה אני מבקש מכם? אלא שתהיו אוהבים ומכבדים זה את זה", בנימין אחימאיר בן ה-14 שנרצח בשומרון. "לנצל את הכוחות לטובה ולא לבזבז אנרגיה על דברים שוליים", חנן דרורי. "איפה שצריך אותי שם אני אהיה", נווה לקס. "אם לא עושים טוב – עושים שוב", משה בר און. "הסתכלת על השמיים היום?", אביאל מלקמו. "אני מבטיח לעצמי להפסיק לחשוב כמו קורבן ולהתחיל לחשוב כמו ווינר, כי זה מי שאני", דניאל בזגדוב. "שתמיד נלך לישון בתחושה שעשינו את הטוב ביותר", אריאל רייך. "מנצחים הם לא אנשים שלעולם לא נכשלים, אלא אנשים שלעולם לא נכנעים", הלל סלומון. "בהודיה דרכך תאיר", האחיות הודיה ותאיר דוד. "כשנוסעים לטייל, לנסוע כל פעם בדרך אחרת, כדי להתפעל מהארץ שלנו", צביקה לביא.
5. והנה שני סטיקרים יוצאי דופן, שגורמים לאנשים לעצור מולם ולתהות. "מה, נשתה קפה?", זה הציטוט לצד פניו של לידור יוסף קראווני. פגשתי לאחרונה בעיר אילת את אימו, שסיפרה לי על צעיר חם ולבבי, ששלוש המילים האלה אכן מבטאות אותו היטב. וגם: "אל תהיה מזלג בעולם של מרקים", אליהו אוחנה. וכך הסבירה לי המשפחה שלו: "תראה מה הצרכים, ותנסה להועיל. אם יש סביבך רק מרק, אל תהיה מזלג, תהיה כף. זה היה אליהו".
6. פרשת השבוע היא פרשת קדושים. "קדושים תהיו", נאמר בתחילתה ואז מופיעות 51 מצוות שונות שמפרטות איך לקדש את החיים, בכל התחומים. השבוע אין צורך להסביר את הקשר בין הפרשה לבין החיים. אפשר לבחור רק דמות אחת, מתוך הנופלים הרבים, ולנסות לקדש את חיינו קצת יותר לאורה. לעילוי נשמתם, וגם לעילוי נשמתנו.
ובימים אלה, בין פסח לשבועות, מתחילים גם ללמוד בשבתות את מסכת אבות, שכולה ציטוטים קצרים על מוסר, ערכים ודרך ארץ. "הוא היה אומר", נכתב שם על כל אחד מחכמינו, ואז מצוטט משפט שהוא תמצית חייו. "אם אין אני לי, מי לי?", "לא הביישן למד", "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון", ועוד עשרות משפטים קדושים ועתיקים. והנה, גם הרחובות זועקים עלינו כעת: "הוא היה אומר", "הוא היה אומר"...
שנהיה ראויים לקירות ארצנו. שבת שלום.
אהבת? רוצה לשתף?
- עוד פוסטים מתוך רדיו והטור השבועי
- עוד פוסטים בנושא יום הזיכרון, יום העצמאות
סיון רהב-מאיר
סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.