שלושה ענקים בשנה אחת

1.

זה הזמן להקים את קבינט הקורונה. קבינט הקורונה שלכם. לא, זה לא עוד טור ביקורת על קבינט הקורונה הנוכחי, זו קריאה לפעולה. ראינו איך לפיד וליברמן בורחים מהמחדל ולא רוצים להיות מזוהים איתו, ראינו איך אילת שקד מחליפה בן לילה אג'נדה ועוברת ללא שום הסבר מ"אפס הדבקה" ל"לחיות לצד הקורונה ולהכיל את המתים", ראינו את הנחיות גורמי המקצוע במשרד הבריאות נדחות פעם אחר פעם. עכשיו צריך להתחיל לשמור על עצמנו. במקום לבקר כל היום את שאשא-ביטון, להבין שזה בידינו.

כל משפחה צריכה להקים את קבינט הקורונה שלה: קודם כל לוודא שכולם מקפידים על הכללים (מסיכות, ריחוק), לחשוב מחדש על אירועים המוניים שאנחנו צפויים להשתתף בהם בקיץ, לחשוב על מי מקרובינו צריך לשמור במיוחד (קשישים, בעלי מחלות רקע) ואיך נעשה זאת, לבדוק האם אנחנו מכירים אנשים שיקרים לנו שאינם מחוסנים או שטרם קיבלו מנה שלישית ולדבר איתם, לבדוק איפה אפשר לעשות לילדים בני פחות מ-12 בדיקה סרולוגית, להתייעץ עם ההורים בכיתה ולהציע בקבוצה הכיתתית שכל הילדים יבואו עם בדיקה שלילית לקראת ה-1 בספטמבר. אלה רק דוגמאות. תכנסו את קבינט הקורונה שלכם בהקדם. בלי תדרוכים נגד המשתתפים, בלי מבריזנים, בלי פוליטיקה. רק סבים, הורים וילדים שרואים את המחדל – ולוקחים אחריות.

2.

חודש אלול. זמן לסיכומי שנה, ציבוריים וגם אישיים. ופתאום שמתי לב, שבשנה אחת נפטרו שלושה ענקי רוח של העם היהודי, ואולי לא מספיק שמנו לב.
ראשון נפטר הרב עדין שטיינזלץ, בקיץ שעבר. חתן פרס ישראל, ילד מוכשר לעולים חדשים מרוסיה שגדל בבית חילוני ובגיל הנעורים התחיל ללמוד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה, ובמקביל ללמוד תורה. הוא הפך לאחד המבארים הגדולים של הטקסטים המכוננים בארון הספרים היהודי. החל משנות השישים החל לפרסם פרשנות לתלמוד, במטרה להנגיש אותו ללומד בן זמננו. הוא ניקד אותו, חילק אותו לפסקאות והוסיף תרגום והסברים, וכל זה נחשב מהפכני. המלאכה הושלמה: הכרך הראשון יצא ב-1967 והאחרון ב-2010. רבים החלו לפרסם בעקבותיו מהדורות כאלה. הוא לא נח על זרי הדפנה, ועם סיום הפרויקט החליט לבאר כך את כל התנ"ך, את כל החיבור הקלאסי של הרמב"ם "משנה תורה", והתחיל להכין גם ביאור למשנה ולסידור התפילה. "לכך אני מקדיש את חיי", הסביר. "לפתוח מחדש את עולם התורה בפני כל יהודי ויהודי, ובעיקר בפני אותם יהודים שאינם מגיעים ללמוד בעצמם, שאינם מגיעים לבית הכנסת ואף לא לכל מקום יהודי אחר."
אחר כך, בנובמבר, נפטר הרב פרופ' יונתן זקס, רבה הראשי של בריטניה. גם הוא גדל בבית לא-דתי, והפך לאחד הדוברים הנודעים של היהדות בעולם כולו. הוא קיבל תואר אבירות וצורף לבית הלורדים בבריטניה, היה ידיד קרוב ומוערך של טוני בלייר והנסיך צ'ארלס, והרצה בכל פורום אפשרי. הוא טען שמנהיגי כל הדתות צריכים להוביל שיח של שלום ומשמעות, ועסק רבות בפילוסופיה ומוסר. "היהדות היא קולה של התקווה בשיחה האנושית, בניגוד לשיח של הטרגדיה היוונית. אין בעברית תרגום למילה טרגדיה", אמר. "הדת היא קריאה רדיקלית לאדם לקחת אחריות על המציאות". גם בו בערה התשוקה ללמד, להסביר, לרומם. בני משפחתו סיפרו שבזמן שהמים לתה רתחו במטבח הביתי שלהם בלונדון, הוא היה חושב על עוד שלושה רעיונות חדשים לספרים או להרצאות.
ועכשיו, לפני פחות מחודש, נפטר הרב יואל כהן. הוא כונה "החוזר", בגלל הזיכרון הפנומנלי שלו והתפקיד החשוב שלו בחסידות חב"ד – הוא היה החוזר הרשמי על דבריו של הרבי מלובביץ' שנאמרו בשבתות ובחגים, כשאי אפשר לכתוב או להקליט. הוא זכר כל מילה, כתב אותה עם צאת החג כך והחזיר אותה להגהות ולתיקונים. הוא נחשב לסמכות הבכירה בחב"ד בהבנת תורת החסידות, וערך לאורך השנים אינספור ספרי יסוד, כולל אנציקלופדיה מקיפה על תורת החסידות.
אם הרב זקס יצא החוצה אל העולם הלא-יהודי, והרב שטיינזלץ רצה להגיע לכל יהודי בעולם, הרי שהרב כהן פעל פנימה, הכי פנימה שיש – אל תוך העולם החסידי. שלושתם, כל אחד בסגנונו השונה, העניקו השראה למיליונים. הם לא הסתגרו במגדל השן אלא השקיעו זמן, מרץ ומחשבה בשביל הזולת. שלושתם הונחו על ידי הרבי מלובביץ', ורואים בו את המנוע שהוביל אותם לבחור במסלול חיים כזה. שלושתם משאירים לנו צוואה: רובנו לא נזכה להגיע לדרגתם, אבל הוואקום שנוצר כעת הוא עצום, וצריך למלא אותו. יש סיפור חסידי ששלושתם הכירו ונהגו לספר: יהודי פשוט אחד ידע רק את האות א' ואת האות ב'. אבל השכן שלו, גם הוא עם-הארץ, ידע רק את האות א'. ניגש היהודי הראשון אל השני ומיהר ללמד אותו את האות ב'. ידע שיש לך – צריך לחלוק.

3.

כל כך הרבה פעמים סיקרתי, לצערי, משפטים פליליים של אישים בכירים. אפילו ראש ממשלה לשעבר ונשיא לשעבר כבר ישבו כאן בכלא. איך זה קורה? מה המנגנון שגורם לאדם שעולה לגדולה להתנהג ככה? פרשת השבוע, פרשת "שופטים", עוסקת במלך וביחס שהוא מקבל. הפרשה לא מרעיפה עליו שבחים, אלא להיפך – הגבלות. כל כוח צריך לרסן. הוא לא מלך אלא משרת, לא הוא במרכז אלא הציבור שאותו הוא מנהיג. ומלך – צריך למלוך קודם כל על עצמו. התורה דורשת ממנו להגביל את עצמו בשלל תחומי החיים, וגם לכתוב לעצמו ספר תורה, שיהיה צמוד אליו. תחשבו שכמו מאבטחי שב"כ, המנהיג מסתובב גם עם ספר תורה, שיזכור תמיד שעליו להתנהג בהתאם. במילים יפות מזהירה התורה לא רק מלכים, אלא את כל מי שעולה בדרגה, כל מי שמקבל מינוי חדש או תואר, כל מי שעלול לעוף על עצמו כעת יותר מדיי: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל".
אולי כשאנחנו שומעים שמישהו מתמנה למנהל בית ספר, או מסיים קורס קצינים, או מקבל תואר של רב או פרופסור, אנחנו לא צריכים לומר רק "מזל טוב" אלא גם: "איך אתה שומר על עצמך? איך אתה מתכוון להישאר נאמן לערכים שלך ולא להתבלבל מהכבוד, הפרסום והמעמד?". שלא ירום לבבנו.

הסטטוס היהודי: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם עִיר הַקֹּדֶשׁ... הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלָ‍ִם" (הנביא ישעיהו, מתוך הפטרת הנחמה שקוראים בשבת)