שלושה משפטים שצריך להתעכב עליהם

1.

כמה משפטים שכדאי להתעכב עליהם השבוע:

  • "את לא מתביישת. אני הבאתי את ההורים שלך לארץ" – את המילים האלה אמר אמיר השכל, תא"ל במיל' מיוזמי מחאת בלפור, לשוטרת ממוצא אתיופי. אחר כך עלב כך גם בשוטר נוסף. זו לא סתם אמירה מתנשאת או גזענית. יש פה משהו עמוק יותר. מבחינת השכל הוא, הדור שלו ושל הוריו, אנשים כמוהו, הם אלה שבנו את המדינה, מתוך החזון המסוים שלהם ועל פי תפיסת העולם שלהם. הם עבדו קשה ולפעמים מסרו את נפשם כדי להעלות לפה יהודים מכל העולם, ועכשיו זה מתהפך עליהם ו"לוקחים להם את המדינה".

אבל מי בעצם הביא את השכל או את ההורים שלו לכאן? מה הוביל אותם לארץ אם לא הכמיהה והגעגועים והתפילה והציפייה של אלפי דורות של יהודים מכל העולם, באתיופיה ובפולין ובמרוקו? טכנית, כטייס, הוא אולי הביא את ההורים שלה לארץ, אבל גם ההורים שלה הביאו לכאן אותו.

  • "גוש השמאל מול גוש הימין".

התמכרנו לגרפים האלה, לחלוקה הברורה, לניסיונות לקושש 61 מנדטים שהם רק-ביבי או רק-לא-ביבי. העולם התהפך, אבל אנחנו ממשיכים. הבחירות הקרובות, להערכתי, יהיו אחרות לגמרי. שימו לב למשל לפירגון בין נפתלי בנט לבין נדב אייל ברשתות החברתיות. הם לא מסכימים פוליטית, מדינית ודתית, אבל הבחירות הקרובות לא יעסקו כנראה בכל זה, אלא במשהו אחר – במקצועיות. ביכולת לקבל החלטות ולבצע אותן, ביכולת לאכוף חוק, ביכולת להפעיל נכון את מערכת הבריאות, את צה"ל, את השב"כ, את הרשויות המקומיות. אני לא מזלזלת בשאלות אחרות שעל סדר היום ונוכל לחזור ולריב עליהן בהמשך, אבל רק תדמיינו שמפלגת רופאים מקצועית הייתה רצה כעת בבחירות. דמיינו את קבינט הקורונה האזרחי הופך למפלגה, שתפקידה לרפא במקצועיות את כל המחלות שהקורונה חשפה. ומה האידיאולוגיה, מעבר להיבטים הטכניים? אולי אנחנו זקוקים כעת לאידיאולוגית-על. כזו שקודם כל, לפני כל הוויכוחים החשובים, תחזיר לכולנו אמון ותקווה במה שאנחנו בונים פה ביחד.

  • "אשלם את הקנס".

גם מיקי לוי וגם גילה גמליאל כתבו משום מה את המילים האלה בתגובה הרשמית שלהם להפרת ההנחיות. כאילו תשלום קנס הוא אצילות ולא המינימום המתחייב בחוק. כאילו יש לנו בחירה אם לשלם קנסות או לא. כאילו הקנס לא משולם בעצם מכספנו, שמממן את המשכורת שלהם.

אני לא יועצת תקשורת, אבל נדמה לי שכדי להיחלץ מטעות כזו צריך הרבה יותר. ללא קשר להחלטה להתפטר או לא, גמליאל יכולה למנף את האירוע לתיקון שיעביר מסר מהדהד. במקום להיעלם מאחורי תגובות ומקורבים, היא יכולה לפרסם מדי יום יומן קורונה, לספר לנו מה גילתה על המחלה ולהזהיר אחרים, לעלות לשיחת זום פומבית עם חמיה וחמותה מטבריה ולספר בדיוק מה קרה, וגם לקרוא לציבור לנהוג אחרת. אנחנו נוהגים לשחוט (מילולית) נבחרי ציבור שטועים, כאילו אין קשר בין המילים שאמרנו ביום כיפור על תשובה וסליחה ותיקון לבין המילים שנאמרות ברשתות ובאולפנים. כאילו אין באמת שום תקנה למי שחטא. הלוואי שנהיה חברה שמאפשרת לאנשים לטעות ולתקן. כולנו נרוויח מזה. הלוואי שנבחרינו יבחרו באופציה הזו.

2.

בשבת – שמחת תורה. מסיימים את התורה ומתחילים אותה מייד שוב, מבראשית. עו"ד דוד שור ממודיעין שלח לי תמונות של שני פריטים מתוך הסוכה שלו, מוזיאון פרטי ומרגש:

יומן מצהיב וישן, שעליו כתובה שנה: 1943. פולין. סבא שלו, מאיר שור, לא הצליח להשיג יומן עברי. קהילות שלמות חדלו מלהתקיים. יהודים לא ידעו מתי שבת וחג. הוא רכש במאמץ רב כמה יומנים גרמניים, לועזיים. הסבא חישב במדויק את התאריכים העבריים והוסיף בכתב ידו את לוח השנה העברי, עם פרשות השבוע ועוד הערות, וחילק את היומנים ליהודים סביבו. הוא החל למלא את היומן בחודש מאי, והמשיך והמשיך, כולל סוכות ושמחת תורה, אבל הוא לא זכה לחגוג אותם. שלושה חודשים קודם לכן הוא נרצח במחנה פלאשוב. היומן שרד. אחד הדודים הצליח להימלט ולעלות ארצה. דוד חוגג היום את שמחת תורה ומביט בכתב היד של סבו, שרצה ולא זכה. "בגטו לא עשו הקפות ברוב עם בשמחת תורה" אומר דוד. "אסור היה לחגוג. להבדיל, בנסיבות אחרות לגמרי, גם אנחנו לא נרקוד השנה בהקפות, כדי לזכות להמשיך ולחיות ולשמוח בשנים הבאות".

הפריט השני הוא אהיל שתלוי בסוכה. סבתו מצד אמו חגגה בילדותה את סוכות בגרמניה, כשהאהיל הזה תלוי באופן קבוע בסוכה בבית הוריה. המשפחה אולצה לפנות את ביתה, והצליחה לשלוח אותו עם עוד כמה חפצים לדנמרק. הסבתא הובלה לבית אבות יהודי בהמבורג, שם רוכזו בדוחק וצפיפות יהודים רבים, עד שנשלחו ב-1942 לאושוויץ. אהיל הזכוכית שרד. אחת לשנה, בסוכות, האהיל מפיץ אור בסוכת המשפחה בעיר מודיעין.

שני הפריטים, מסביר דוד, מסמלים עבורי את האמונה בנצחיות הסיפור היהודי. לאורו של האהיל, גם השנה ישבו בני המשפחה ובירכו בחג: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.


הסטטוס היהודי: "כל אחד צריך למצוא את קריאתו שלו את התורה, שהיא חד־פעמית בזה העולם, לא הייתה ולא
תהיה שוב" (פרופ' נחמה ליבוביץ, על שמחת תורה)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

מתחילים מייד אחרי החגים!

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.