שלושה דברים שפספסנו

1.

כמה דברים חלפו מתחת לרדאר השבוע, ואולי צריך להתעכב עליהם רגע:

* השיימינג לבחורי הישיבות. הצעירים והצעירות האמריקאים שבאים ללמוד בארץ הם ברכה ולא קללה (כמובן אחרי שהוסכם שכולם עוברים בידוד כנדרש). מה פשר קבלת הפנים שזכו לה? למה אנחנו ארץ אוכלת אורחיה?
מספיק שרק חלק מהם חרדים כדי להפחיד אותנו ולצבוע את הכל בצבעים עזים ומסיתים. מהבחינה הכלכלית, הם נכס. הם באים לקנות, לאכול ולחיות שנה בישראל, לבזבז בה ולהביא את הוריהם לביקורים (כשיוסרו ההגבלות). שנה כזאת תגרום להם לבוא הנה כתיירים לכל חייהם, לשלוח לכאן את ילדיהם ואולי אף לעלות לארץ. תשאלו את בעלי המסעדות הקורסות בירושלים כמה הם מתגעגעים לאמריקאים האלה. אבל גם מהבחינה הציונית יש כאן אמירה. זהו גם ביתם. לכל התוכניות החינוכיות האלה יש ערך אדיר. ההבדל בין יהודי אמריקאי שהיה בצעירותו בתוכנית בארץ לבין חברו שלא היה – הוא עצום.
אגב, כל המזכ"לים של תנועות הנוער – כולל השומר הצעיר ו"הבונים דרור" – תקפו השבוע את היחס לאחינו שבתפוצות שהחלו להגיע הנה. פרופ' רוני גמזו, שהולך ומצטייר כהצלחה, ניסח זאת השבוע היטב: "יש לאזן בין שמירה על בריאות הציבור לבין שמירה על הערכים של המדינה והקשר עם יהדות העולם".

* 564. בשעת כתיבת השורות האלה, זה מספר הנפטרים מקורונה בישראל. בזמן שתקראו אותן המספר עלול להיות גבוה יותר, אבל אתם לא תדעו מיהם אותם נפטרים. שכחנו מהם. בגל הראשון עסקנו רבות בכל נפטר ונפטר. הבענו עניין ודאגה בכל מונשם. הפעם אנחנו מגזימים לכיוון השני. מחקנו אותם. הם מספר שעולה בשולי המסך או דף העיתון. היו כאן ימים עם יותר מעשרה נפטרים ביום. עשר משפחות שיושבות שבעה, ואפס תשומת לב ציבורית. רק תחשבו כמה הרתעה הייתה נוצרת, כמה היינו שומרים יותר על ההוראות. אבל משרד הבריאות לא משחרר את פרטיהם האישיים של הנפטרים, וכך גם המחלקות שמטפלות בהם. מיהם? איך הם נדבקו? מה המסר של קרוביהם? נדמה לי שסיפורים, עם פנים ושמות, יכבדו אותם ויכבדו אותנו.

* לפיד ומחנה המרכז־ימין. האיש שחשב פעם שהוא יכול להיות ראש ממשלה השקיע הרבה זמן והרבה אנרגיה בחיזור אחרי המסורתיים והדתיים־לאומיים. לאחרונה הוא פשוט הפסיק לכוון למרכז־ימין, למאגר המצביעים שרק דרכו אפשר להגיע להנהגה בישראל.
זה התחיל במשפט הבלתי נשכח ערב הבחירות, שלפיו אין הבדל מבחינתו בין קואליציה עם הרב רפי פרץ לבין קואליציה עם היבא יזבק. לפיד הרי כרת פעם ברית אחים עם בנט, כשאורית סטרוק הייתה במפלגתו. פתאום כולם פסולים באותה מידה, ואחרי הבחירות להצביע עם נתניהו הרתיע אותו יותר מאשר להצביע עם בל"ד. זה המשיך בהצהרות שלו על סרבנות. "הלא־דמוקרטיה הודיעה לכם היום שאסור לכם לצאת מהבית", אמר והסביר אחר כך שלא התכוון לקרוא לסרבנות. בהמשך לא גינה את דבריו של ח"כ עידן רול ממפלגתו שהכריז "הציבור לא צריך לציית". הנשיא ריבלין נזף ברול, לפיד לא. בנוסף, עמית סגל פירסם במוסף הזה את הסיפור הבא: אחרי שהרב שי פירון, פעם מספר 2 של לפיד, קרא לו לחבור לממשלת אחדות וכתב במאמר "חברי יאיר לפיד", לפיד סימס לו שלא יעז לקרוא לו בפומבי "חבר".
בסוף השבוע שעבר קרא לתומכיו לצאת ולהפגין בעיצומה של שבת על הגשרים, בשש וחצי בערב. "כל ישראל גשר", הכריזה המודעה שפרסם לפיד. כל ישראל? אתה בטוח? הפגנת העצמאים הגדולה בכיכר רבין התחילה, לא סתם, בשמונה וחצי, מתוך כבוד לשומרי השבת ורצון שגם הם ישתתפו. לפיד כבר לא מברר אפילו מתי היא יוצאת. הוא כנראה לא מעוניין בשומריה.

2.

פרשת השבוע, פרשת "עקב", היא נאום נרגש וסוחף של משה רבנו, שנפרד מעם ישראל אחרי 40 שנה במדבר. ואיך נפרדים? מה המסר שהוא מותיר לנו? אהבה.
השורש "אהב" מופיע בתורה 42 פעמים, ומתוכן בספר דברים – 23 פעמים. ובתוך ספר דברים, בפרשה שלנו – שמונה פעמים. זהו ספר האהבה, וזו הכותרת של הכניסה שלנו לארץ. הנה כמה דוגמאות מהפרשה: "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה׳ לְאַהֲבָה אוֹתָם", "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ", "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם – לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקיכֶם", ועוד־ועוד.

משה מדבר גם על הכללים וההוראות, שאותם כבר קיבלנו. הוא גם מוכיח אותנו ומזכיר את כל חטאינו. אבל מעל הכול – הוא מדבר על האהבה בינינו, על אהבת אלוקים אלינו, ועל אהבתנו אליו. הוא מסביר שאת כל המצוות צריך לקיים, ואת כל המסרים החשובים צריך לנצור, אבל באהבה.

אפילו את חטא העגל, שמוזכר בפרשה, הוא מתאר כאירוע של פיוס. משה רבנו מספר על זיכרונותיו האישיים, כיצד עלה להר אחרי חטא העגל, התפלל ארבעים ימים ולבסוף זכה בסליחה ובמחילה וירד למטה עם הלוחות השניים. כי זה העיקר – לדעת איך לצאת ממריבה ולהמשיך ביחד. לדעת לשכוח ולהמשיך עם שברי הלוחות הישנים ועם הלוחות החדשים.

הרבנית ימימה מזרחי מסבירה שלא סתם קוראים את הפרשה הזאת באוגוסט, בחום, בקורונה, בשיא החופש הגדול, בשיא העצבים. החופש הגדול הוא ה־זמן להפגין אהבה, למרות הכל, בלי להתחשבן. יש חשש שהכל יהפוך כעת לצפוף ודחוס ועצבני. זה לא הזמן לפנקסנות ולעצבים אלא לכמה שיותר אהבה, זרימה ושמחה, גם בבית וגם בחוץ.


הסטטוס היהודי: "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (הנביא ישעיהו, מתוך הפטרת הנחמה שקוראים השבת)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.