1.
יש כאלה שלומדים מכישלונות. בכל פעם שהם מקבלים הזדמנות חדשה, הם משפרים עמדות: לפיד למשל הבין שהוא נטל ולא נכס עבור גנץ וירד מרעיון הרוטציה, שמלכתחילה היה מביך. נתניהו הבין שהאדישות והשאננות העלימה לו כמה מנדטים בפעם הקודמת, והחל לחרוש את הארץ ולרדת לשטח.
אבל יש כאלה שבכל פעם שהם מקבלים צ'אנס נוסף, מצליחים איכשהו לשבור שיאים של יצירתיות, ולעשות טעויות מביכות עוד יותר. זה נכון לגבי השמאל שמשמאל לכחול-לבן, ולגבי הימין שמימין לליכוד. פשוט מרתק לעקוב אחר הניסוי הזה בפסיכולוגיה. חבל רק שאת מחיר האגו כולנו משלמים.
המצב הרי מנוגד לכל חוקי ההיגיון: שמולי, שפיר, הורוביץ, זנדברג, פרץ, לוי-אבקסיס – כל אחד מהם בקושי מגרד את אחוז החסימה לבד, כל אחד עבר על הקשקש בפעם האחרונה, וממש נשם לרווחה לגלות שהוא בכלל נבחר בסוף לכנסת. כל זה לא גרם לאיזושהי הסקת מסקנות, להיפך. מבחירות לבחירות מושקעת עוד יותר אנרגיה בתת-נישות של השמאל הישראלי הקטן.
ובימין, כאב ראש דומה. שוב כל אחד מסרב להפנים שהוא לא יכול לבד, ושוכח כיצד רק לפני רגע הוא נכשל לגמרי (בנט, 0 מנדטים) או כמעט נכשל (פרץ, 5 מנדטים). גם כשנשמעים דיבורים על ריצה יעילה בשני ראשים, בשתי מפלגות, זה נעשה בשלוף, בלי שום רצון לתכנן ולתאם כמו שצריך, לבנות זאת לכתחילה ולא בדיעבד. כאילו מדובר כאן באויב מר שאסור לחשוף בפניו את הקלפים.
זה היה משעשע, אלמלא זה היה ציבור חשוב שמגיע לו ייצוג ראוי, ובעיקר – אלמלא זו הייתה שוב ושוב הסיבה לאובדן של מנדט או שניים שחסרו כדי להקים ממשלה.
הציונות הדתית דיברה תמיד על היותה המקף המחבר. כרגע, בפוליטיקה, היא החוט המקצר.
2.
מאז החלה השליחות שלנו בארצות הברית, אנחנו אאוט. זו לא המסיבה שלנו. בהתחלה ראיתי דלעת בכל חצר, ותחפושות מפחידות. הלוואין, נעים מאוד. ליל כל הקדושים. אחר כך תרנגולי הודו והמון הזמנות לסעודת חג ההודיה, בנוסח "איפה אתם בליל הסדר?". ועכשיו השיא. חג המולד. שאלתי את המוכרת בחנות "טארגט" השבוע אם לא מתחשק לה לשמוע קצת שירים אחרים ברקע, והיא הסבירה: "מבלאק פריידי ועד 1 בינואר מותר לנו לשים רק שירים של חג המולד, אלה הכללים". כמעט יצאתי משם כשגם אני מזמזמת מזמורים על סנטה קלאוס. בדרך הביתה ספרתי כמה חנוכיות בחלונות, ואינספור איילים ומזחלות שלג ועצי אשוח בבתי השכנים.
זו לא "הדתה". זו תרבות ורוח ומורשת של אומה. זו פשוט לא התרבות שלנו. סטיבן שפילברג התראיין פעם וסיפר איך רצה, כילד, לקשט גם הוא את הבית באורות האלה: "הבית שלנו נראה בעיניי כמו חור שחור באמצע השכונה המאירה. התחננתי לאבא להיות כמו כולם. הרגשתי כמו חייזר יהודי, התביישתי בזהות שלי. רציתי להיות לא-יהודי באותו להט שבו רציתי להיות במאי קולנוע".
קראתי את דבריו בצער, והתמלאתי הערכה ליהודים בכל הדורות, ששמרו על זהותם בגולה באהבה כמיעוט, מול הרוב הנוצץ.
יש מקום אחד בעולם שבו המסיבה היא המסיבה שלנו. שבו הדופק פועם בקצב יהודי. בימים אלה אני לומדת להעריך את המקום הזה הרבה יותר.
3.
לכל הפרויקטים לסיום העשור הלועזי, אני מבקשת להוסיף את הנתונים שמופיעים כאן למעלה. ניסיון להציג בגרפיקה תשובה לשאלה הבאה: מה קורה בדקת אינטרנט אחת?
זוהי הפעילות המצטברת של מיליארדי אנשים, בהשוואה לשנה הקודמת. אנחנו שולחים יותר הודעות טקסט (18.1 בדקה), צופים ביותר קטעי וידאו (4.5 מיליון קטעים ביוטיוב בדקה), מורידים יותר אפליקציות (390,030 אלף), קונים בכמעט מיליון דולר באינטרנט בכל דקה וכו' וכו'.
אפשר לדבר על המגמות של השנה החולפת: אינסטגרם ונטפליקס מזנקות, סנאפצ'ט וטוויטר נחלשות ויש קטגוריה חדשה של שימוש ברמקולים חכמים, שבטח תתחזק בעתיד. אבל המגמה החשובה ביותר היא שאף אפליקציה לא נעלמת. אין אף שירות שנמחק ונגוז מחיינו, ומפנה לנו קצת זמן. למרות כל החידושים אנחנו עדיין שולחים 188 מיליון אימיילים בדקה, למשל. כך שכל האמצעים החדשים לא מוחקים את הישנים, הם רק מעמיסים עלינו עוד ועוד. ועוד. יותר זמינות, יותר גירויים, יותר אינפורמציה.
אף מוח אנושי לא מסוגל להתמודד עם הצפה כזו של מידע. זהו העשור שבו בין המצחיק למרגש, בין המטומטם לוולגרי, גילינו שאנחנו הולכים ומאבדים את עצמנו.
הרב חגי לונדין, מישיבת ההסדר בשדרות, כותב שזוהי בדיוק הנקודה של חנוכה: להילחם בתרבות יוון. למצוא בכל דור את מה שמסחרר ומבלבל, ולנסות להיאבק בו. וכך הוא מסביר: "עם ישראל מנסה לחבר את הכל למקום אחד: שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד. אנחנו מנסים למקד ולרכז ולאחד את כוחות הנפש, בתכלית חיינו. תרבות יוון הייתה תרבות של הרבה אלילים, של מוקדים רבים ומפוזרים. המאבק ההוא של החשמונאים לא תם. גם היום אנחנו עלולים לחיות חיים של פיזור נפש, של הסחת דעת תמידית, של ריצה מחידוש לחידוש, של חיפוש מתמיד אחרי משהו שלא נמצא. מול כוחות רבים וסוחפים שנראים כחזקים מאיתנו – צריך להיות מכבי. לא להתבייש לקחת פסקי זמן, לשים גבולות, לשלוט במכשיר במקום שהוא ישלוט בנו. באנו חושך לגרש".
הסטטוס היהודי: "מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ" (מתוך תפילת "על הנסים" לחנוכה)