רעל בעיניים

1.

זה היה שבוע עצוב וכואב. ובכל זאת, הוא יוצא דופן בשנה האזרחית החולפת, שמסתיימת בימים אלה. צללתי השבוע לתוך הדו”ח השנתי החדש של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמגלה דברים מעניינים, חלקם נפלאים, על החברה הישראלית. שיעור הישראלים שמגדירים את מצבה של ישראל טוב או טוב מאוד עולה בהתמדה, וכעת הוא הגבוה ביותר מאז התחיל פרסום הדו”ח לפני 15 שנה. בציבור היהודי הרוב (55%) מדרג את המצב בצורה חיובית, אצל הערבים הקטגוריה השכיחה היא “ככה ככה” (31%) אבל עם עלייה ניכרת באחוז המעריכים את המצב כטוב או טוב מאוד. רוב גדול עוד יותר – ושוב, הגדול ביותר מאז תחילת המדידה – מגדיר את מצבו האישי השנה כטוב או טוב מאוד (בקרב היהודים – 83%, בקרב הערבים – 64%). החוקרים בדקו האם הדור הצעיר מרגיש פחות טוב, ושללו את הטענה הזו.
עוד ממצא מעניין שחוזר בכל שנה: החרדים, למרות העובדה שמצבם הכלכלי הממוצע נמוך משל קבוצות רבות אחרות במדינה, מדווחים בשיעור הגבוה ביותר על מצב אישי חיובי (ובמספרים: 93% מהחרדים, 88% מהדתיים, ו-81% מהחילונים והמסורתיים).
כשבודקים את אמון הציבור במוסדות השונים, אין הפתעה ביחס למקום הראשון: צה”ל, עם אמון של 89% מהיהודים. אבל מרתק לראות מה קורה בשמאל – בעוד צה”ל נמצא במקום הראשון בקרב מצביעי הימין והמרכז, בקרב השמאל בחרו במקום הראשון בנשיא המדינה (94%). זה אומר הרבה גם על מה שעבר על ריבלין וגם על מה שעבר על השמאל.
רוב הערבים (!) סבורים שיש לקצץ תקציבי תרבות ממשלתיים לאמנים ומוסדות תרבות שמותחים ביקורת חריפה על המדינה. זו לא טעות. למעשה הערבים חושבים כך יותר מאשר היהודים.
ומהו המתח החזק ביותר בחברה הישראלית? השנה חל מהפך. בעבר המתח היהודי-ערבי דורג על ידי היהודים כחזק ביותר. השנה המתח בין ימין לשמאל עלה עליו. רק אחריו נמצא המתח הדתי-חילוני. ואיפה השסע העדתי? הרחק מאחור. כ-60% סבורים שמצב המזרחיים והאשכנזיים דומה.
אז למה יש פער עצום בין המציאות הסבירה-פלוס, אפילו הטובה, לבין התחושה שלעיתים הכול כאן פשוט קורס? אולי ההסבר מסתתר במספר הבא: רוב היהודים (58%) מסכימים עם האמירה שהתקשורת מציגה את המצב בארץ כגרוע יותר מכפי שהוא באמת. רמת ההשכלה של הנשאלים (נתון שלדעת החוקרים היה אמור להשפיע על תפיסת התקשורת ואמינותה) התבררה כלא משפיעה כלל.
נסיים בנתון המפתיע ביותר, בעיניי. בסיומה של שנה סוערת כל כך, בסיומו של שבוע שבו נראה כמיינסטרים ערבי-ישראלי, מגיעים המספרים: 88% מהיהודים גאים בהיותם ישראלים, אבל הנתון המרתק הוא אצל הערבים: יותר מ-50% מהערבים הישראלים (!) גאים בהיותם ישראלים.
2018, לא מה שחשבתם.

2.

ומהי מילת השנה של 2018? בימים אלה פרסם מילון אוקספורד את המילה שלדעתו לוכדת טוב מכל את רוח התקופה: רעיל, Toxic. מומחי הלשון העולמיים מסבירים שהכוונה אינה לחומרים רעילים, אלא להרעלת השיח. לדבריהם, המילה עברה מהתחום הכימי לתחום הפוליטי והתקשורתי. אנשים משתמשים יותר ויותר בביטוי הזה כשהם מתארים מפלגות, חברים לעבודה, אג’נדות, יריבים פוליטיים, ממשלות, תחושות, חברות גדולות. דיבור רעיל. אפשר להסתכל על השבוע האחרון: הטקסטים של יאיר נתניהו בפייסבוק ובבית המשפט, הענקת הפרס המביכה והמקוממת בכנסת לאייל גולן, צילום מסך מדכדך של טוקבקים שפורסמו באתר “הארץ” אחרי הפיגוע בטרמפיאדה בעפרה.
זה כבר לא עניין של ימין ושמאל, אלא של הטון והסגנון שבהם מתקיים הוויכוח. אם כל מי שלא חושב כמוני הוא או בוגד או פשיסט, והכל צריך להיות הכי שנון וקטלני בטוויטר או הכי פופוליסטי ושטחי בפייסבוק, האוויר הולך ומתמלא ברעל עד שכמעט אי אפשר לנשום.

3.

עוד שתי מילים ליוו את השנה החולפת: #מיטו ו”הדתה”. סיכומי השנה מאירים אותן באור אחר. גם חברת יוטיוב פרסמה השבוע את המצעד שלה. השיר המושמע ביותר ביוטיוב בישראל ב-2018 הוא “שני משוגעים” של עומר אדם. כמעט 50 מיליון צפיות. מצד אחד אנחנו נלחמים ביחס המחפיץ והמשפיל כלפי נשים, ומצד שני כל ילד צריך לזמזם את המוטו: “ואת היית יפה כמו פרח שאסור היה לקטוף, רציתי רק לקטוף אותך, רציתי לקטוף”. הרבה מהלהיטים הנוספים בצמרת של יוטיוב מעבירים את אותו מסר בעייתי בדיוק – עומר אדם בשיר “חברות שלך”, סטטיק ובן אל ב”גומיגם” ו”קוואי” ועוד. הלוואי שהשלב הבא בקמפיין #מיטו יגיע כבר לתוצרים התרבותיים ובעיקר הלא-תרבותיים שמציפים אותנו. שם יש עוד עבודה.
ועכשיו ל”הדתה”. בסיכום השנתי של חברת גוגל, שגם הוא תוזמן להשבוע, פורסמו החיפושים הפופולאריים בישראל השנה. אז לצד המונדיאל ופאודה הצפויים, הנה נתון מפתיע. ברשימת שאלות ה”איך” הוצבה בראש השאלות השאלה הבאה: איך מדליקים חנוכייה? במקום השני, אגב, נמצאת השאלה איך מכינים סליים. שאלתי את דוברות גוגל-ישראל איך חג של 8 ימים נמצא בראש רשימה שסוקרת 365 ימים. התשובה הייתה: אכן, למרות שמדובר על כשבוע בלבד, זה מושג החיפוש עם הזינוק המשמעותי ביותר כלפי מעלה, גם כשמסתכלים על השנה כולה. בניגוד למותגים האחרים, שום הפקה או קמפיין או יחצ”ן לא מקדמים את החנוכייה. אלפי שנים חלפו, והרצון שלנו לקיים את המצווה המרכזית בחג שובר את הרשת.


הסטטוס היהודי: “בפרשת השבוע, ‘ויגש’, יוסף מחליט שלא לנקום באחיו ולא לנטור, ומלמד אותנו כלל גדול: איננו יכולים לשנות את העבר, אבל בשנותנו את האופן שבו אנו חושבים על העבר, אנו יכולים לשנות את העתיד” (הרב יונתן זקס)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.