ליריב לוין אין טוויטר | רעיון לפרשת ראה וראש חודש אלול

1.

ליריב לוין, מספר 1 בפריימריז בליכוד, אין טוויטר. לעובדה הזו יש משמעות בעידן שבו טוענים שהרשתות מנהלות את הפוליטיקה.

ארבע מפלגות קיימו בימים אלה פריימריז תוססים. מאות אלפים יצאו לבחור את נציגיהם לכנסת הבאה, בחגיגה דמוקרטית שנערכה בליכוד, בעבודה, בציונות הדתית ובמרצ. בשורה התחתונה, לכל המקומות הראשונים הגיעו נציגי ציבור מאוד מחויבים, חרוצים ומסורים, שכלל אינם חיים ברשת.

נעמה לזימי בעבודה, מוסי רז במרצ, אופיר סופר בציונות הדתית ויריב לוין בליכוד, מנהלים דפים סולידיים למדיי, עם מספרים קטנים יחסית של עוקבים. הם לא נכנסים לקטטות רשת, וקשה לזכור פוסט שלהם שעורר סערה או עסק בחייהם האישיים. ללזימי פחות מ-3,000 עוקבים באינסטגרם, למוסי רז ואופיר סופר פחות מ-2,000. ימים שלמים עוברים עליהם עם כמעט אפס נוכחות וירטואלית, ומקסימום נוכחות בוועדות הכנסת, במליאה ובעיקר בשטח. 

בפנייה האחרונה של לזימי לבוחריה, לפני פתיחת הקלפיות בעבודה, היא גם כתבה על כך: "אני מודה, קשה לעסוק במהות הפרלמנטרית – ב'חיים עצמם', בתוך זירה שמחפשת רק קונפליקט, צהוב ושטחיות שלא משנה פה דבר, אבל אין לנו ברירה אחרת חוץ מלהתעקש על הדרך הארוכה הזו... בשנה הזו הצלחתי להנכיח סוגיות שנדחקות תמיד הצידה: את מרוויחי שכר המינימום, העובדים שאף אחד לא שומע, את מקבלי הבטחת ההכנסה, חייבות הוצאה לפועל, חסרי העורף המשפחתי, אלו שקורת גג היא חלום רחוק עבורם ועוד".

אופיר סופר פנה בדיוק באותו אופן למתפקדי הציונות הדתית, עם פתיחת ההצבעה. הנה תמצית דבריו: "בעולם הרשתות החברתיות, לפעמים נדמה כי אם לא צילמת – לא עשית, אם לא צעקת – לא נכחת. אך במציאות, ובמיוחד במרחב הפוליטי, לרוב אנחנו צריכים לתווך, לגשר, לכבד... זאת הדרך שאני בחרתי. היא אמנם קשה, ארוכה הרבה יותר, שקטה יותר, אבל עבורי העשייה היא מעל הלייקים, השיתופים והסטוריז. זה אומר לטפל מאחורי הקלעים בעשרות מקרים בוועדת המשנה לטיפול בנפגעי הפוסט טראומה בעקבות לחימה שהקמתי לראשונה בכנסת, זה לייצג את תושבי הגליל, זה לגשר בין אגף השיקום ומשרד הביטחון וארגון נכי צה"ל, זה לרדת לשטח לראות את תוצאות הפשיעה החקלאית ולתרגם זאת לחקיקה...".

אצל יריב לוין זה בולט אפילו יותר. "אני משתדל לומר דברים ענייניים", אמר לי השבוע אחרי שחיפשתי אותו בטוויטר, לשווא. "אני מדבר כשיש לי באמת מה לומר, באופן מכבד ולאחר בדיקה. הטוויטר מטבעו מבוסס על תגובה מהירה, הרבה פעמים בלי בדיקה של העובדות, והשיח נוטה לא פעם להתלהמות. עבורי זה פחות מתאים".

אי אפשר לטעון שהרשתות לא משנות את ה-DNA של הפוליטיקה, ובכל זאת קיבלנו בימים אלה תזכורת שהן לא שינו הכול. בזמן שהקולגות שלו מזיעים כדי להגניב בטיקטוק, לוין לא לוקח אותנו לריצת הבוקר שלו, לחביתה שנשרפה, לילדים המתוקים וליום הנישואים שלו. והנה מתברר שהאיש שמעולם לא צייץ, שמנהלי סושיאל מדיה באתרי החדשות מנסים למנשן (לתייג) בידיעות עליו ולא מוצאים אותו, הוא במקום הראשון בפריימריז במפלגה הגדולה בישראל. לייק.

2.

חזרנו מקיץ בארצות הברית אל כותרות השבוע – מערכת הבחירות החמישית והמשבר במערכת החינוך בישראל. ועדיין, לתחושתי, הצרות בבית עדיפות פי כמה. המצב בארצות הברית יציב הרבה פחות. הקיטוב הפוליטי מר, אחוזי התמיכה בביידן נמוכים, החשיפות האחרונות ביחס לטראמפ מביכות, האינפלציה משתוללת ועל הכול חופף הקושי להתאושש מהקורונה. 

שלושה חברים ששמעו שאנחנו רוצים לקפוץ עם הילדים למנהטן הזהירו אותנו שלא נלך. "זו כבר לא מנהטן של פעם, רק תיירים עוד הולכים לשם", אמרו וסיפרו על אלימות, שוד, אווירה לא נעימה בלילות.

בניו יורק טיימס פורסמה כתבת ענק תחת הכותרת: "Sorry, summer", "סליחה קיץ". הקורונה הרסה את שתי עונות הקיץ הקודמות, אבל בעיתון מרגישים שגם הקיץ הזה לא מתרומם. למה? תקריות ירי, מחלת אבעבועות הקוף שבגללה הוכרז בניו יורק על מצב חירום, דכדוך בגלל הקרבות על פניו של בית המשפט העליון, גלי חום קיצוניים, העלייה במחירי הטיסות ובמחירי הדלק.

אימא שגרה בסמוך למוקד הירי האחרון בהיילנד פארק, ביום העצמאות האמריקאי, מספרת בכתבה שהיא לא מרבה לצאת עם שני ילדיה, בני 7 ושנתיים. "הפחד שלי הוא שלא אוכל להציל את שניהם". אימא אחרת מספרת שלקחה את הילדים לבריכה ומצאה עצמה מנהלת שיחה עם אימא נוספת, על השאלה לאן הן יברחו אם יתחיל ירי. בעיתון מגייסים גם פסיכולוגית, שנותנת עצות למצב הרוח המדוכדך: להכיר תודה על הקיים ולחוות חוויות אושר קטנות ומספקות, במפגשים חברתיים. 

אחרי שנחתנו הסתכלתי השבוע על התמונות של הפקקים, החופים והפארקים בישראל, בשיא אוגוסט. אף אחד בארץ לא יפרסם כותרת "סליחה, קיץ".

3.

"אמאל'ה, בשבוע הבא כבר אומרים סליחות", שמעתי מישהו אומר לבני משפחתו בתחנת דלק בצפון, באמצע טיול. החום של אוגוסט ממיס לפעמים את הזיכרון, אז הנה תזכורת לדופק שפועם כעת:

• פרשת השבוע היא פרשת "ראה", הפרשה הרביעית בספר דברים, שבה נמשך נאום הפרידה של משה רבנו מהעם. הוא מספר לעם על ירושלים והמקדש, על כשרות וצדקה, ועל עיקרון הבחירה החופשית: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה".

• אחרי הקריאה בתורה של הפרשה, קוראים בבתי הכנסת את ההפטרה. אנחנו עדיין בשבע ההפטרות של הנחמה, אחרי תשעה באב, עם פסוקים מנחמים של הנביא ישעיהו.

• בשבת וביום ראשון – ראש חודש אלול. רבים יחלו לומר סליחות כבר ביום ראשון בלילה. את החודש מלווים מנהגים רבים שמסמלים תשובה, תיקון ושיפור עצמי, לקראת השנה החדשה. 

• ביום ראשון, א' אלול, תחל שנת הלימודים בעולם הישיבות, תלמודי התורה והמדרשות. בארץ וגם בחו"ל, יחזרו רבים בעולם היהודי ללמוד תורה. ביום חמישי, ה-1 בספטמבר, אם לא תהיה שביתה, יחזרו כשני מיליון ילדי הגנים, היסודי, החטיבות והתיכונים לספסל הלימודים. 

• מעתה, שלושים יום לראש השנה, נהוג כבר לאחל: "כתיבה וחתימה טובה". אז כתיבה וחתימה טובה. 

הסטטוס היהודי:

"חודש אלול הוא חודש החשבון. כל אחד ואחד מישראל צריכים לעשות חשבון צדק בנפשם מכל אשר עבר עליהם במשך השנה, ולדעת המעלות בעבודתם ולחזקתם, ואת החסרונות שבהם ובעבודתם ולתקנם, ועל ידי זה הכנה טובה זו זוכים לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות" (הרבי מלובביץ')

כיתוב תמונה: יריב לוין, אופיר סופר, נעמה לזימי, סליחות.