1.
זו כנראה התמונה הכי ויראלית השבוע בפיד הפוליטי ברשתות. הכתב הצבאי אור הלר מדבר למיקרופון, בעוד לצידו מופיעה גרפיקה: "פיגועים על רקע אישי", עם נימוקים: "הפיגוע בעיר העתיקה – אשתו של האימאם ברחה ממנו. הדקירה ביפו – המחבל רב עם משפחתו. הדקירה בשער שכם – המחבל היה בסכסוך עם משפחתו. הדריסה במחסום תאנים – המחבל בן ה-15 רב עם אביו". הרבה ביקורת נשמעה על הדרך הזו לפרש את גל הטרור האחרון, וגם הרבה בדיחות מצוינות, אבל בואו נעשה רקע סדר:
- אור הלר מצטט בדיווח גורם ביטחוני בכיר. אפשר ורצוי תמיד לבקר את התקשורת, אבל מי שתדרך את הלר זה מערכת הביטחון עצמה. "עושים עליי סיבוב", אמר השבוע הלר כשעלה לדבר ברדיו "גלי ישראל", "אני לא טוען שהמניע האישי הוא המניע לפיגוע, ברור לי שיש פה סכסוך לאומי. כל מחבל הוא בן עוולה".
- רגע, והאם זו הנחת העבודה של מערכת הביטחון? שמדובר באוסף מתוסכלים שרק כי הכלב שלהם הלך לאיבוד, יצאו לפגע? סביר להניח שלא, אבל בכל פיגוע צריך לחקור היטב ולרדת גם לפרטים הקטנים האלה. אם צה"ל, השב"כ והסייענים בשטח יודעים שבעל שרב עם אשתו בשכם הוא פצצה מתקתקת, זה מידע מועיל. אם נער שברח מהבית הלילה בג'נין הוא בעל סיכויים גבוהים להגיע בבוקר למחסום עם סכין, כדאי לשים לב לכך. זה בהחלט מעניין וחשוב לדעת שגל הטרור הזה לא מאורגן על ידי ארגון אחד, אלא מורכב מיחידים, בודדים, שמקבלים כנראה השראה זה מזה.
- אז המידע הזה כן חשוב, אבל הוא כמובן לא הסיפור, וזה מה שמעצבן. שזאת לא הסיבה, זה רק הטריגר. התסכול הגדול שהתפרץ השבוע, נובע אולי מהתחושה שאנחנו לא מתחילים לגעת כאן במהות, בשורש הדברים, לשאול את השאלות החשובות באמת. למשל: השאלה היא לא האם המחבל רב יום קודם עם אשתו, השאלה היא באיזה סוג של חברה מי שרב עם אשתו, יוצא לדקור יהודים? אוקיי, הבנתי שלכל מחבל כזה היה איזה בלגן, אבל איך צמח פה דור שאם רק מעצבנים אותו קצת, מה שמרגיע אותו הוא דם יהודי?
- ואולי בעצם, ברשות הפלסטינית, אם החיים לא הולכים כמו שאתה רוצה, אתה יודע שברגע שתבחר במסלול הטרור – פשוט תשדרג את חייך. אם רק תצא לדקור איזה חייל, תהפוך לשאהיד. יחלקו סוכריות ויחגגו את עלייתך לגן עדן. ואם תישאר בחיים? אתה תהפוך לגיבור, תשב בכלא הישראלי עם חבריך, תזכה לביקורים, תיהנה מתנאים נוחים (אולי גם תבחר את הסוהרות) וכמובן, תקבל משכורת מהרשות הפלסטינית. אותו אבא שלא הסתדר איתך אתמול, יהיה מעתה גאה בך כל ימי חייו. אולי גם תשוחרר בקרוב בעסקת אסירים.
- ועוד לא אמרנו מילה על מערכת החינוך. המחבלת בת ה-15 שדקרה אימא יהודייה בסכין ביום רביעי השבוע, המשיכה מהפיגוע ישר אל בית הספר שלה. מדהים. אולי גם הביאה פתק "איחרתי כי עשיתי בדרך פיגוע". מה ה"חינוך" שהיא מקבלת שם? מה כתוב בספרי הלימוד, איזה נרטיבים של הסתה ואלימות קיצונית שטפו את מוחה החל מגיל אפס? מה היא שומעת בבית, במסגד, בפיד? למה מה שסוחף את הנערים האלה זה לא לימודים ולא ספורט ולא התנדבות ולא שופינג, אלא רצח?
- ועוד לא אמרנו מילה על חברים בכנסת ועל שותפים בקואליציה, שלא ברור באיזה צד הם, בצורה הפשוטה ביותר, ובכל פעם מחדש לא ברור אם הם אפילו יגנו את הפיגוע. ועוד לא אמרנו מילה על שני הלוחמים שנעצרו לחקירה אחרי הפיגוע בשבת, ונשקיהם נלקחו מהם (ברוך השם וברוכות הרשתות החברתיות, היחס אליהם השתנה). אולי קל יותר באמת לא להישיר מבט למציאות, אלא להמשיך לעסוק בקפה שהתקרר בבוקר, ושיגר את הרוצח הבא לדרכו. איך אמר השבוע ח"כ שמחה רוטמן? "המחבל באמת ביצע את הפיגוע על רקע סכסוך משפחתי. זו מריבת אחים, בין יצחק לישמעאל".
2.
זה סיפור קטן, עם לקח גדול לכל מי שנלחם בהטרדות ובפגיעות מיניות: בתה של עו"ד נורית ממליה יצאה לסמינריון בן ארבעה ימים של בני עקיבא, ואפילו הייתה בו הרצאה על "מוגנות". במוצאי שבת, אחת הבנות סיפרה שעובד המטבח הטריד אותה. ואז מישהי אמרה שגם אותה. ושלישית. ורביעית. תוך כמה דקות, יותר מ־50 בנות (!) דיווחו שהוא הטריד אותן, מילולית ופיזית.
"זה מדהים", אמרה לי השבוע נורית. "מדובר באדם שפנה כמעט לכל בת שנכנסה למטבח, או נשארה לבד בחדר האוכל. הוא חשב כנראה שאף אחת לא תדבר, ופשוט המשיך. עשרות בנות שותקות ברביעי וחמישי ושישי ושבת. גם חניכות וגם מדריכות. אבל כשאחת פתאום מדברת, כולן מקבלות אומץ ומגלות שהן לא לבד. פתאום יש שם והגדרה למה שקרה להן. הן התחילו לבכות שם יחד".
אין לה טענות כלפי בני עקיבא, וגם לא כלפי המוסד החינוכי שבו הבנות התארחו. עובד המטבח הושעה, המשטרה נכנסה לתמונה, ונשלחו להורים מכתבי עדכון וגם טלפון של עובדת סוציאלית, עבור הבנות. הסיפור פה, לדבריה, הוא עמוק יותר. "השאלה 'למה שתקת' או 'למה נזכרת עכשיו' לא הוגנת. נדמה לי שהשתיקה מגיעה ממקום מאוד בסיסי, אפילו הישרדותי. חלק מהפגיעה היא גם השתיקה. צריך לחנך את ילדינו ואת עצמנו קודם כל לספר. להסביר כמה חשוב לשתף, לא להתבייש. הדיבור הוא תחילת הריפוי, גם עבורנו וגם כדי שאחרים לא ייפגעו אחרינו".
3.
רבים חשים כי זהו הרגע המרגש בתורה: יוסף ואחיו נפגשים השבוע בפרשת "ויגש", ומתפייסים. הם מכרו אותו והפקירו אותו, אבל 22 שנים אחר כך - מתברר שהשליט המצרי שמולם הוא האח האובד, והמשפחה מתאחדת. זה לא סתם הפי־אנד, יש פה לקח עצום עבורנו:
יוסף יכול היה לתקוף ולהאשים, להתלונן ולנטור. יש לו את כל הסיבות והתירוצים לכעוס עליהם. ובכל זאת, לא הנקמה הובילה אותו, אלא הרצון להמשיך יחד את הסיפור המשפחתי הגדול. המשפחה הזאת הרי תהפוך עוד מעט לעם. הרב פרופ' יונתן זקס כותב כי יוסף מלמד אותנו אומנות בשם - "מסגור מחדש". יוסף לא יכול לשנות את הפרטים הטרגיים בעברו, אבל הוא יכול להחליט איך להסתכל עליהם. לחפש את הברכה בתוך הקללה.
הוא מסביר לאחים שאמנם הם חטאו כלפיו, אבל אלוקים הוביל לכך שהוא יגיע למצרים לפני הרעב הגדול, וכך יציל את כל המשפחה ממוות. המציאות נכפית עלינו, אבל יש לנו בחירה חופשית עצומה – לבחור איך לספר לעצמנו את הסיפור. או בלשונו של הרב זקס: "איננו יכולים לשנות את העבר, אבל אם נשנה את האופן שבו אנו חושבים על העבר, נוכל לשנות את העתיד".
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ... וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹקים... וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. (הנביא יחזקאל, ההפטרה של פרשת "ויגש")