על קנאה, תאווה וכבוד

1.

את כל הפרשנויות הפוליטיות על השנתיים האחרונות, אפשר לסכם במשפט קצר של חז"ל: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". זוהי הסיבה היחידה להקמתה של הממשלה הנוכחית.

נעשה סדר: לליכוד יש 30 מנדטים. רבע מהכנסת. זו המפלגה הגדולה, היציבה והדמוקרטית ביותר. לחרדים 16 מנדטים. לציונות הדתית 6. לימינה 7. יחד - 59 . יחד עם תקווה חדשה של סער (6) וכחול לבן של גנץ (8) יש כאן 73 מנדטים. יחד עם יש עתיד (17) וליברמן (7) - 97 מנדטים. נעים מאוד, זוהי הבחירה של רוב אזרחי מדינת ישראל. אפשר לקרוא לגוש הזה מרכז־ימין. אפשר לקרוא לו ציוני־יהודי. נכון, לא כולם כאן יכולים לשבת עם כולם, אבל זה אמור להיות מגרש המשחקים. אלה הם החלקים של הפאזל. בלי התלהבות ממסירת שטחים, בלי פוסט־ציונות, בלי מדינת כל אזרחיה, בלי האג, בלי ביקורי משפחות מחבלים, בלי התנועה האיסלאמית, בלי לאומנות פלסטינית. מחוץ למרכז הכובד הזה נשארו רק שתי המפלגות הערביות (10), העבודה (7 מנדטים, אבל יש במפלגה חלקים ששייכים ללא ספק למחנה השני ומשלימים אותו ל־ 100 מנדטים. מאה ח"כים!) ומרצ (6). אז איך קרה שדווקא השמאל הישראלי הקטנטן חזר לשלטון, ובגדול, לראשונה אחרי עשורים? חִזרו למשפט המפתח שבו פתחנו: קנאה ותאווה וכבוד.

מה שראינו השבוע אינו ניצחון בבחירות של השמאל, אלא ניצחון המידות הרעות על המידות הטובות בימין: למה נתניהו העליב לאורך השנים כמעט את כל מקורביו, שעזבו בזעם? למה הם בתגובה החרימו אותו והקדישו את הקריירה הפוליטית שלהם להפלתו? למה נתניהו לא הסכים שבכיר אחר מתנועת הליכוד יעמוד בראש התנועה ויקים ממשלת ימין־מרכז רחבה? למה סער, בשם "הימניות הנקייה", החליט להקדיש את כל כולו לנקמה בנתניהו, וגם הפר הבטחות בחירות לרוב? וכמובן, מעל הכל - למה בנט נוטש כמעט את כל הבטחותיו ושותפיו, רק כי לפיד הצליח לארגן לו 60 אצבעות שיעניקו לו את התואר הזמני "ראש הממשלה"?

זה מתסכל. אזרחי ישראל הלכו לקלפי בגלל השקפה ואידיאולוגיה, וקיבלו תיאטרון שבו השחקנים מוּנעים מכעס, עלבונות, נקמנות וקטנוניות. במשך שנתיים חזינו בחוסר יכולת להשלים ולוותר, חוסר רצון לחלוק ולשתף פעולה, וכמובן חוסר יכולת להמתין (זה נראה לפעמים מהצד ממש כמו משל של רבי נחמן מברסלב, כמו איזו מעשייה: מעשה בנפתלי שרצה את הכל כאן ועכשיו, תכף ומיד, וכך איבד את הנהגת המחנה לתמיד). לכך אפשר להוסיף את תחושת השובע בימין. את הזחיחות אחרי כל כך הרבה שנים בשלטון, את היהירות כלפי כל מי שלא מתיישר במאה אחוז, את התחושה שהמנדט ניתן לצד הזה לתמיד.

ולעומת זאת, בצד השני, הקטנטן, שהובס בבחירות? מנסור עבאס יכול לקבל פרס נובל לפרגמטיות, יחד עם יאיר לפיד. רק תחשבו איך מרגיש יאיר לפיד כשהוא צריך לחכות למועצת השורא של התנועה האיסלאמית כדי להשיג רוב (סליחה, לא רוב, 60 מנדטים). רק תחשבו איך הוא ואנשי יש עתיד ירגישו כשיראו בקרוב את נפתלי וגילת בבלפור, במקום שהוא וליהיא ייכנסו לשם. גם מרב מיכאלי מגלה איפוק ומנהיגות. היא ממש יכולה לשיר השבוע את המנון הציונות הדתית, "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". גם במרצ למדו להבליג, לשתוק ולאפסן בצד את כל האג'נדות שיכולות להפריע, וברשימה המשותפת למדו בחוכמה להצהיר שהם בחוץ, אבל בעצם לעזור בפנים כשצריך. אם בימין היו משקיעים רבע מהיצירתיות שהושקעה כאן, לא היינו צריכים ללכת אפילו לבחירות שניות.

עד היום לא שוכחים לנתניהו את הלחישה המפורסמת ההיא, "השמאל שכח מה זה להיות יהודים". מול המשפט המכונן של חז"ל על כך שהכל מתחיל בקנאה ותאווה וכבוד - עולה הרושם שאולי דווקא הימין קצת שכח.

2.

פרשת השבוע, פרשת חוקת, מסתיימת ב"שירת הבאר". פרשנינו מסבירים שהפעם, בניגוד ל"שירת הים" שאחרי קריעת ים סוף, לא משה מוביל את העם לשיר, זה פשוט פורץ ממנו. הציבור לומד להסתכל על המ־ ציאות ולומר תודה. בואו נאמץ את המנגנון הזה מפרשת
השבוע - אלינו השבוע:

אין שום חג כרגע, אבל משהו באוויר נורא חגיגי. זוהי חגיגת החיים עצמם. מיום שלישי אין צורך לעטות מס־ כות אפילו בחללים סגורים. אנחנו פוחדים להגיד שניצחנו את הקורונה, כי לך תדע איזה וריאנט יגיע, אבל תסתכלו מסביב:

זמר מפורסם פגש השבוע מאחורי הקלעים קשיש שסיפר שזו הפעם הראשונה שבה הוא יוצא, אחרי שנה וחצי. אמנים חזרו להופיע, והכל הרבה יותר מרגש עבורם. אני מסתכלת על הפוסטים שהם מעלים בסוף כל הופעה, כאילו מודים אישית לכל אחד מאלפי האנשים בקהל. כמה לא מובן מאליו לחזור. וזה לא לחזור לאותה מציאות בדיוק, זה לחזור משודרגים, בוגרים יותר, יודעים להודות על הקיים.

כל כך הרבה מסיבות סיום מתקיימות כעת, מסיבות שהן בעצם מסיבות פתיחת שנה. אלה של י"ב מיוחדות. מאמצע י"א טילטלו את הספינה לתיכוניסטים האלה, והנה, אפשר להתחבק ולחגוג יחד. אפילו מסיבת סיום בחוג הבלט הופכת לאיוונט. שמתי לב שאנשים מתעכבים עכשיו יותר
בסוף האירוע. קשה להתרגל. קשה להיפרד, אפילו מאמהות במתנ"ס או מאורחים בחתונה. צריך להשלים פערים. להתרפק על היחד האנושי.

בבתי הכנסת חזרו לשגרה מלאה. הילדים שוב מתרוצצים בפנים. אמהות, תינוקות, נערים, קשישים. רב קהילה בגבעת־שמואל סיפר שהתקשה לזהות חלק מהנערים בשכונה. כמה הם גדלו בין בידוד, למסכה, לסגר. שמעתי על קהילה שבה עורכים השבת קידוש לכבוד לידתן של שמונה בנות השנה. את הבריתות לבנים עשו ביום השמיני, בקטן, עם האירועים לבנות חיכו, ועכשיו שמחים בגדול. מדריכי טיולים מסתובבים מאושרים, כמעט שיכורים, ברחבי ירושלים, כי התיירים הראשונים כבר מגיעים.

זה כאילו סתם אמצע יוני, כאילו סתם תחילת תמוז, ובכל זאת: חג שמח.

הסטטוס היהודי: "יש מילים שמחלישות את השפה, מנמיכות את הפרופיל שלה, מוחקות את הישגיה. יש מילים שקורעות את הרקמה של השפה. למשל, אנשים אוהבים לומר 'סו פר' במקום 'עד כה'. וכי מה הם מרוויחים מזה? הם רק אומרים את זה במבטא גרוע". (נעמי שמר, שהשבוע מלאו 17 שנים לפטירתה)