1.
חנוכה תשע"ט. כמה נקודות של אור ושל חושך.
- נתחיל ב"פורום תקנה". מתוך החושך של הפגיעות המיניות הוא מביא אור של שקיפות ושל טיפול. יצא לי להתווכח בשנים האחרונות עם אנשים שסירבו להאמין למסקנותיו. שהמציאו לעצמם קונספירציות וחשדות ותלי-תלים של פלפולים כדי לא להבין את האמת הפשוטה: מוטי אלון, הרב הנערץ, פגע בתלמידים. הפורום התריע על מעשיו עוד לפני ההרשעה בבית המשפט, והמשיך לטפל בסיפור גם השבוע, נוכח התלונות החדשות, ברגישות ובנחישות. המסקנה היא שפורומים כאלה צריכים לקום בעוד מקומות – בצבא, בקיבוצים, במערכת החינוך, במגזר החרדי. לא תמיד אנשים רוצים ומסוגלים לגשת למשטרה. לא תמיד מדובר במקרה פלילי מובהק, ויש פעמים שהדברים הם בתחום האפור, האתי, המוסרי. באנו חושך לגרש, גם בטקטיקות חדשות.
- ביקרתי השבוע בכותל. בבוקר יום שלישי של חנוכה היו שם אלפים. ישראלים ותיירים, יהודים ולא יהודים, באנגלית ובצרפתית ובאיטלקית ואפילו בערבית. באמצע הרחבה עמד מדריך ערבי-ישראלי מנצרת, והדריך בערבית קבוצה של עיראקים. "אנחנו נוצרים", הם הסבירו לי. "ברחנו מסדאם חוסיין הרשע בשנות ה-70 והיום אנחנו חיים באמריקה. עכשיו באנו בפעם הראשונה לארץ הקודש". אחר כך התעניינו איפה יוכלו לפגוש יהודים שעלו מעיראק, ולאיזו מסעדה של אוכל עיראקי כדאי ללכת. לידם עמדה קבוצה גדולה עם שלל דגלים של מדינות באפריקה. הדגל של צ'אד הורם שם בגאווה. הם סיפרו כמה שמחו שהנשיא שלהם ביקר אצלנו.
בערב ראיתי ידיעה באתר בלומברג האמריקני: ירושלים נמצאת בראש רשימת הערים שזינקו במספר התיירים בשנת 2018. יש עלייה של 38% בתיירות הנכנסת לירושלים. "העיר הישראלית הקדושה היא אחד מיעדי התיירות הפופולריים בעולם, בין היתר בגלל היציבות היחסית והדחיפה השיווקית הגדולה", נכתב שם. את מה שאנחנו הירושלמים מרגישים ברחובות, סיכמו כעת בנתונים רשמיים.
- המצלמות התרכזו ביום שלישי במשה ליאון, עם כניסתו לתפקיד ראש עיריית ירושלים. איש לא התמקד בטקס בחבר מועצת העיר החדש מטעם דגל התורה, דוד זוהר. השם של אבא שלו אולי יגיד לכם קצת יותר: הרב אורי זוהר. צלצלתי השבוע לזוהר ג'וניור. הוא בן 33, הבן השביעי והאחרון של החוזר בתשובה המפורסם. בשנים האחרונות היה העוזר הפרלמנטרי של ח"כ אורי מקלב. הוא תושב שכונת גילה, רוצה לפעול בתחום התחבורה הציבורית, ושואף לקדם דווקא את מרקם החיים המשותף בשכונות החילוניות-חרדיות בבירה: "בשטח יש הרמוניה ושיתוף פעולה. המציאות היומיומית רחוקה מהכותרות שעולות מדי פעם בתקשורת". להתייצב מול מצלמה הוא לא רצה: "אני לא רוצה להתראיין כעת בתור 'הבן של'. אולי אני אתראיין אחרי שאעשה דברים".
2.
בשבוע שעבר התפרסם נאום נוקב שנשא אוהד הרץ בבית הדין הצבאי, מול המחבל שניסה לרצוח אותו. מתברר שזה לא מקרה יחיד. מנחם ריבקין נפצע קשות בפיגוע דקירה בגבעת זאב. עו"ד אבי גז מארגון "שורת הדין" שלח אליי את הנאום שנשא ריבקין לפני כמה ימים, גם הוא באוזני המחבל, בשלב הטיעונים לעונש.
"כבוד בית הדין הצבאי, כבוד התובע הצבאי, אני מרגיש קושי רב לבטא את רחשי ליבי בסיטואציה שכזו, אבל אנסה בכל זאת לשתף: לפני כמעט שלוש שנים בשעת ערב מאוחרת, המחבל השפל הזה ניסה לרצוח אותי. אני זוכר שברגעים הראשונים אחרי הדקירה חשבתי בצורה מאוד ממוקדת ובהירה על הדברים שאני כיהודי מאמין אמור לחשוב עליהם, בשלב המעבר לעולם אחר. אך מייד לאחר מכן התחלתי להילחם עם גופי ולנסות לאזור כל כח, כדי להמשיך להיות עירני ולא להירדם, כדי לנסות ולשרוד, למען אשתי וילדיי.
אני זוכר גם את הרגעים הראשונים אחרי שהתעוררתי. חוויתי התרגשות קיצונית ובכי. בכי מהמחשבה על כך שאדם שלא עשיתי לו כל רע, כמעט שגזל מאשתי את שותפה לחיים, ומילדיי את האבא שלהם. אשתי וילדיי כמעט ועברו לעולם מקביל, עולם אחר, עולם של יתומים ושל אלמנות, עולם של געגוע לאבא שאיננו, עם כאב ויגון שאינו מרפה. המחשבה על כך שכל זה כמעט וקרה, לא נתנה לי מנוחה ועד היום לא מרפה ממני. מהפיגוע ועד היום, וכנראה להמשך חיי, אני במלחמה יומיומית, יזומה, לחזור לחיי שגרה פשוטים ורגילים. כבר אז ברגעים הראשונים לאחר שהתעוררתי, ועד לרגע זה ממש, אני מרגיש שבצורה כל שהיא קמתי מן המתים כדי להיות שליח ופה למאות ואלפי אבות ואימהות, ילדים וילדות, סבים וסבתות, שהיו כל כך רוצים להיות בסיטואציה דומה לשלי ולדבר, אך הם דוממים כעת. הם בבתי הקברות, לאחר שנעקדו ונרצחו בפיגועי טרור. וזה המסר: בתנ"ך כתוב 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך'. אסור למחול ולסלוח לאדם שכזה, שמוציא עצמו מגדר בן אנוש. זה לא רק עונש, זו גם הרתעה. לכן, שופטים נכבדים, בבקשה, אל תתייחסו לתהליך השיפוטי הזה כתהליך טכני של ברירת העונש המתאים לפי ספר החוקים. עשו ניסיון אמיתי להרתיע רוצחים עתידיים מלבצע את זממם. אני מבין שבמסגרת הטיעונים לעונש, התביעה דורשת פיצוי כספי על הנזק שנגרם לי. אכן נגרם לי נזק ובמסגרת החוק אולי מגיע לי פיצוי, אבל אני מוכן לוותר על כל פיצוי כדי שהמחבל הזה יישב עוד שנים בכלא. ולמחבל, למשפחתו ולשכמותו אני פונה ואומר: 'עוצו עיצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עימנו א-ל. הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו ייקום, ונקם ישיב לצריו, וכיפר אדמתו עמו'".
