על כמה מספרים חשובים

1.

שלוש תגובות של יהודים אמריקאים הגיעו אליי לווטסאפ ביום רביעי בלילה, כשוושינגטון סערה. הרב אלחנן פופקו, ידיד מניו יורק, היה הראשון לשלוח, מזועזע, את תמונות האנרכיה מוושינגטון, עם פרשנות: "אמרתי לכם", כתב. "אני מאוד אוהב את ישראל, אבל מאוד לא אוהב טראמפיזם. זו תמצית הדילמה היהודית שלי, והישראלים פשוט לא מבינים אותה. לכאורה הוא הנשיא הכי פרו ישראלי, אבל עכשיו ראינו שהוא גם פרו אנרכיה. החיים מורכבים".
אילנה, חברה משכונת פייב טאונז, שלחה לי את הכותרות שרצו באותה שעה, עם אימוג'ים של דמעות. אכן קשה היה לראות ככה את הדמוקרטיה החזקה בעולם. "עלייה היא הדרך היחידה לחירות!", הצהירה בהתרגשות, "מה שקורה כאן זו הפקרות מבישה". העתקתי את הטקסט שלה ושלחתי, בלי שמה, לידיד אחר, שעלה לפני שנים מאותה שכונה. "נו, באמת. רק דיבורים, אל תתרגשי. מחר בבוקר היא תתחרט. נוח שם".
השלישית הייתה מורה מלוס אנג'לס, ישראלית לשעבר, שעקבה אחרי הפיד בניו יורק ובישראל במקביל. "אתם דפוקים? אתם דבילים?", כתבה והזכירה לי שוב שהיא ישראלית ולא אמריקאית. "אני רואה שאתם ישר אומרים שזה כמו אצלכם – שככה הימין יעשה אם ביבי יפסיד, או שככה עושים מפגיני בלפור משמאל. אנרכיה. נו די. תפסיקו להשוות ולחשוב שכל דבר רע יגיע גם אליכם. ישראל פי מיליון יותר יציבה ושפויה, ואני יודעת על מה אני מדברת". היא צודקת. עברנו את ההתנתקות, אלטלנה, רצח רבין, פיגועים קשים, מלחמות. מה שעובר על ידידתנו הגדולה הוא עצוב, אבל לא צריך לשים את עצמנו במרכז כל הזמן, ולא כל טרלול אמריקני צריך להתאמץ ולייבא לכאן בכוח.

2.

הנה כמה נתונים שלא דיברנו עליהם מספיק, עם סיום השנה האזרחית. מספרים הם מדויקים יותר מתחושות בטן והלך רוח. נתחיל:

• אחד. זה מספר חיילי צה"ל שנהרגו בפעילות מבצעית בשנה האזרחית החולפת. אחד. סמל ראשון עמית בן יגאל נהרג אחרי שאבן פגעה בראשו בפעילות בכפר יעבד. כל אדם הוא כמובן עולם מלא, ובכל זאת – הנתונים של צה"ל לסיכום 2020 הם יוצאי דופן. מלבדו, נפלו עוד 27 חיילים בתאונות מבצעיות ותאונות עבודה, ורובם כתוצאה ממחלות, "מסיבות טבע" או כיוון שלצערנו שלחו יד בנפשם.

• שניים. זה מספר הנרצחים בפיגועי טרור השנה. הרב שי אוחיון נדקר בצומת סגולה בפתח תקווה, ואסתר הורגן נרצחה כשיצאה לרוץ ליד היישוב טל מנשה. זו המגמה בשנים האחרונות, ברוך השם, ומי שגדל כמוני בימי האוטובוסים המתפוצצים, מי שהוריו הסתירו ממנו כותרות מזוויעות על פיגועים עם 20 הרוגים – יודע כמה השקט היחסי הזה אינו מובן מאליו.

• 115 אלף. זה מספר מתי הקורונה הצפוי בארצות הברית בחודש הקרוב. שלח לי את הנתון הזה ידיד מניו יורק, הרב אלחנן פופקו. זוהי ידיעה מה"אינדיפנדנט", שמצטטת את התחזית של מומחי אוניברסיטת וושינגטון. עד כה מתו מקורונה כ-360 אלף אמריקאיים, כ-77 אלף מתוכם בחודש דצמבר האחרון. לפי המודלים האלה, המומחים מעריכים ש-115 אלף ימותו החודש. "מה שמזעזע אותי הוא האדישות", כותב פופקו. "כל כך הרבה אנשים מתים, וזה נראה שהאומה החזקה בעולם פשוט השלימה עם זה. אנחנו צועדים בעיניים פקוחות למספר הנורא הזה, 115 אלף. אני לא מבין מה קרה לערך הבסיסי של קדושת החיים".

• מילת השנה. האקדמיה ללשון עברית פרסמה לכבוד יום העברית שצוין השבוע את מילת השנה ל-2020. הגולשים בחרו במקום הראשון את המילה מטוש, במקום השני – מסיכה, ובמקום השלישי – בידוד. כולן מילים שבסוף 2019 לא השתמשנו בהן כלל. בדיוק מהסיבה הזו, במילון אוקספורד סירבו לבחור השנה את "מילת השנה". בכל שנה המומחים של המילון האנגלי בוחרים מילה שלוכדת את רוח התקופה, אבל השנה, הם הסבירו, המשימה כבדה מדי. השפה השתנתה בצורה כל כך דרמטית, שפשוט אין מילה אחת שיכולה להסביר את מה שעובר עלינו. הם כתבו על כמה מילים – סגר, ריחוק חברתי, מפיץ על, מקדם ההדבקה R – וציינו שהלקסיקון שלנו השתנה, ובמובן מסוים כולנו הפכנו לאפידמיולוגים חובבים.

• המקום הראשון בפלייליסט. ובסוף בסוף, גלגלצ היא לפעמים הנחמה מול גלצ. מול חדשות על בחירות רביעיות וסגר שלישי, פס הקול המוזיקלי של ישראל מספר סיפור אחר. של בית, של שקט, של אחדות. יותר מ-100 אלף איש הצביעו במצעד השנתי של גלגלצ, ויש משמעות בכך ששיר השנה שנבחר בראש השנה הוא "שלמים" של עידן רפאל חביב. שיר אהבה לשבת, לבית, לרגעים הקטנים של החיים. אין לשיר הזה אפילו קליפ מושקע שהצטלם, ואין בו אפקטים והפקה מטורפת. רק פשטות, זוגיות ומשמעות. בסוף בסוף, באחת השנים הסוערות שידענו, שיר השנה של ישראל מתחיל במילים: "את מכינה את השבת ומתפללת, אני יכול להסתכל על זה שעות".

3.

עומס יתר הוא בעיה. הוא לא מאפשר לנו לחשוב ולהתפתח. כאשר פרעה שומע בפרשת השבוע, פרשת "שמות", על התוכניות של עם ישראל לצאת לחירות, הוא מייד מעמיס עליהם עוד עבודה ומכריז: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ, וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר". העם יעבוד קשה יותר, ואז לא יהיה להם זמן לעסוק ביציאה ממצרים לארץ ישראל. פרשנים רבים מסבירים כי זו בעיה שאנחנו מתמודדים איתה עד היום: יותר מדיי מטלות וטרדות והסחות דעת, פחות מדיי זמן לחשוב על התכלית והמהות שבחיים. אפשר לפספס ככה את הגאולה שלנו, זו הרי הייתה התכנית של פרעה.

במובן הזה, הקורונה הארורה נתנה לרובנו מתנה – זמן. לפני כמה ימים פורסמה ידיעה על כך שפרופ' פרנסואה דסה, ארכיאולוג צרפתי, הצליח לפענח שפה עתיקה ושמה עילמית. זוהי שפה שבה דיברו באזור איראן, ונעלמה לפני כ-2,500 שנה. בסגר הארוך, בדירתו, הוא ניצל את הזמן להגשמת חלום מקצועי. בישיבות זום ארוכות עם חברים למקצוע הוא הצליח לפענח את הכתב העתיק, ולהגיע לתגלית שנחשבת היסטורית.

אפשר לבקר, בצדק, את העובדה שהגענו לסגר נוסף, ואפשר גם לחשוב ולתכנן – מה העילמית שלנו? מה החלום שלנו?


הסטטוס היהודי: "ספר שמות אינו ספר היסטוריה אלא ספר על הפילוסופיה של ההיסטוריה. הוא לא מספר רק מה קרה אלא למה. מה סיבת
יציאת מצרים, מה התכלית והטעם של ההיסטוריה" (חנן פורת ז"ל)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.