על הרכבת הזאת לא חייבים לעלות

1.

שלוש תזכורות לתקופה הקרובה:

  • אנחנו קובעים את המינון. יש בחירות. את העובדה הזאת, לצערנו, לא נוכל לשנות. אבל כן נוכל לקבוע את הווליום ואת הנפח. כל אחד לבד, כצרכן תקשורת, וכולנו כיצרני תקשורת (והרי כמעט כל ישראלי הוא היום עיתונאי פעיל שמייצר ומשתף תוכן).
    אנחנו מחליטים אם לעלות שוב על רכבת ההרים הזו, או שמא רכבת השדים, של ספינים יומיים, סרטונים, העלבות, סקרים חסרי משמעות, הערכות, אוויר חם. אפשר למשל להצטרף לבחירות רק לקראת הסוף, אין באמת טעם בכל מריחת הזמן הקרובה, אפשר לעקוב ולהתעדכן בשבוע האחרון. אפשר לבחור לסקר עוד דברים, לטפל בשאלות מהותיות יותר, ובכלל, אפשר גם לשמוע איזה שיר טוב.
  • מסתכלים עלינו. אף פעם לא ראיתי בחירות ישראליות מבחוץ. זה תמיד נראה לי משחק פנימי שלנו, שבו כולנו מבינים שזה רק משחק, רק קמפיין בחירות. אבל אני פוגשת השנה הרבה קהילות יהודיות בארצות הברית. בכל קמפוס, בית ספר או פדרציה, השאלה חוזרת על עצמה: "מה קורה אתכם שם, בישראל? מה אתם רוצים?".
    בכל פעם מרימים גבה בארצות הברית בגלל משהו אחר, עניין כלשהו שמאבד פרופורציה והקשר ברגע שהוא מדווח בחו"ל. קשה להגזים בעוצמת הנזק שמחוללות ההתבטאויות של יאיר גולן, למשל, שמזהה אצלנו תהליכים נאציים. פעם אחר פעם, בסוף הרצאה שלי, מישהו בקהל מרים יד ושואל בהיסוס: "יש אצלכם קצינים שטוענים שמה שקורה בשטחים הוא התחלה של נאציזם…". שימו לב באיזו מהירות הופך גולן היחיד ל"קצינים", לתופעה, לטרנד. כאילו כבר יש מחלוקת בחברה הישראלית – האם אנחנו נאצים או לא? זו רק דוגמה. יש לי הרגשה שבחודשים הקרובים יהיו עוד רבות.
  • הכול אישי. את הפוסט של ליברמן נגד נתניהו, מיום רביעי בבוקר, צריך היה לשלוח לפסיכולוג, לא לכתבים הפוליטיים. לא צריך להתאמץ כדי לגלות בין השורות את הפגיעה האמוציונלית, את הנקמה, את העצבים. זה נכון גם בנוגע ליחסים של ליברמן עם דרעי, חברו הטוב. הם הרי ידעו לשתף פעולה היטב, תמיד. לריב ולהשלים, לחלוק ולהתפשר. זה שיעור עגום על חולשתנו כבני אנוש, על חוסר היכולת לראות משהו מעבר לאגו שלנו. אין לי מושג מה קרה שם, במשולש איווט-ביבי-אריה, אבל עצוב לראות איך משהו אישי כל כך הופך למשהו לאומי כל כך.

2.

אז הנה ניסיון לדבר על משהו אחר: ביום ראשון יתקיים בתיאטרון ירושלים חידון עולמי לילדים, במסגרת ארגון "התלמוד הישראלי". זוהי עוד חגיגה, אחת מיני רבות, שנערכת החודש. מאות אלפים ברחבי העולם לומדים את הדף היומי, כל יום עוד קצת, ופעם בשבע שנים וחצי – מסיימים את התלמוד כולו. צבי איכנולד, בן 94, יעלה שם לבמה, לומר משהו ללומדים של 2019. הנה הנאום שהכין:
"מנערותי הייתי איש של ספרים. הספר היה החבר הכי טוב שלי. בימי נעורי, כשהמרצחים הנאצים הבעירו את אירופה היהודית, הם החלו בשריפת הספרים. אחר כך שרפו גם את בתי הכנסת בליל הבדולח, ובסוף הקימו את מחנות ההשמדה. תמונת להבות ספרי הקודש הנשרפים, ובעיקר ספרי התלמוד שהיו בכל בית כנסת ובבתים רבים, לא משה מזיכרוני. רוב ימי עסקתי בתיקון אותה שריפה, בהוצאה לאור של ספרים. כנגד האש השחורה הוספתי אור וקודש, לתקן ולהוציא עוד ספרים מאירים בעם היהודי. כשהוצאנו לאור גם את התלמוד, הרגשתי שזהו ניצחון מתוק על המרצחים. הם ביקשו לכבות את האור היהודי, להשמיד את עם הספר ואת הספר – ואנחנו הוספנו אור של תורה.
"כנער בעיר בנדין בפולין, הכרתי מאות לומדי תורה. המראה של יהודים בבית הכנסת בשיעור הגמרא היה חלק מנוף ילדותי, כמו גם החיידר ובו הילדים המשננים פסוקים ומשניות. כמעט כל שכנינו וידידינו, כמעט כל הילדים שהכרתי, עלו באש ונרצחו, ועימם מאות דפי גמרא ורש"י ותוספות שהיו שגורים על פיהם ועלו עימם בסערה השמיימה. הצורר לא יכול היה לסבול את קולות הלימוד, את התורה ואת נושאיה.
"מאז שיצאתי מהתופת והמחנות ובחרתי בחיים, זכיתי יום יום במשך עשרות שנים ללמוד ואף ללמד משנה וגמרא, לזכרם של כל בני משפחתי שנספו בשואה. כשביקשו ממני לערוך את חגיגת ה'סיום' שלי יחד עם הילדים וההורים לומדי התלמוד הישראלי, הרגשתי שזהו עוד ניצחון מתוק שלי ושל העם היהודי על מבקשי נפשנו: שמונים שנה אחרי שהתלמוד נשרף מול עיני, אחרי שמהעם היהודי נותרו רק שרידים פצועים, מאות ואלפי ילדים והורים לומדים ביחד, בכל העולם. מה היו אומרים חברי מילדות שלא זכו להינצל, לו ידעו שאני, לצד שלושה דורות של צאצאיי – בני דובי, נכדי אופיר וניני טנא – עומדים כישראלים גאים על הבמה, בירושלים בירת מדינת ישראל, מדינת העם היהודי? האם היו מאמינים? כמה גדולה הזכות, וכמה גדולה החובה.
"כשאלמד את השורות האחרונות של התלמוד, אביט על המספר שחקוק על זרועי השמאלית. 134105. מספר שקועקע בגופי על ידי הנאצים. מספר שתכליתו הייתה, מעבר להשפלה, גם אמירה: 'לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד'. מהמספר, סמל הרוע, אחזיר את עיניי אל הגמרא, אל המסע המופלא של 2,711 דפי הגמרא שאנחנו מסיימים, ואגיד: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".


הסטטוס היהודי: "יעקב אבינו עומד לפגוש בפרשה את עשיו, והתורה מספרת בפירוש שהוא מפחד. הוא לא מפחד לפחד. גיבור-העל שלנו, אחד מאבות האומה, לא מוצג כמישהו חזק, עוצמתי, כל-יכול, חסר חולשות. להיפך. דווקא החשש והיראה הופכים אותו לגיבור באמת" ("מעט מן האור")

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.