על האולימפיאדה, רוני דניאל וחברת השפע

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

1.

הרבה רגעים מרתקים מספקת אולימפיאדת טוקיו, רגעים אנושים יותר מאשר ספורטיביים: לפני שנתיים סעיד מולאי האיראני נאלץ לפרוש כדי לשא לפגוש את שגיא מוקי הישראלי בגמר אליפות העולם בטוקיו. הכפייה הזו גרמה לו להתפכח ולעזוב את איראן. השבוע התחרה מטעם מונגוליה, דיבר בהתרגשות על ישראל, הקדיש לנו את המדליה וביקש לבוא ולהתחרות כאן. המתעמלת סימון ביילס, שסומנה ככוכבת התחרויות כולן, פרשה בגלל לחץ נפשי והעלתה למודעות של כולנו את המחיר המנטלי שמשלמים הספורטאים. וכמובן, היה גם האזכור הרשמי הראשון באולימפיאדה למתקפת הטרור במינכן ב-1972. משפחות הנרצחים הישראליים דמעו כשההמונים עמדו לזכרם בדקת דומייה.

ובכל זאת, כשהיסטוריונים יסתכלו על אולימפיאדת טוקיו, ייתכן שהם יסמנו רגע אחר כמשמעותי במיוחד. זה רגע הזוי, אין מילה אחרת, והוא לא עלה מספיק למודעות של כולנו:

תכירו את קנטרו קובאיאשי, היפני שביים את טקס פתיחת המשחקים האולימפיים. יממה לפני פתיחת המשחקים הוא פוטר במפתיע. הסיבה: קטע וידאו שנחשף ברשתות, מלפני 20 שנה, שם הוא מספר בדיחת שואה. בקטע הישן רואים את קנטרו מציע לשחק בגזרי בובות מנייר, ואומר: "אלה מהתקופה שבה היית אומר: בוא נשחק בשואה". זה בלתי נתפס: בגלל בדיחה (לא ממש ברורה) משנת 1998, כונסה מסיבת עיתונאים בהולה. השרה למשחקים האולימפיים, סייקו האשימוטו, אמרה כי נחשפה לדברים רק עתה. הבמאי התנצל ואמר שלא יגיע לטקס הפתיחה, אבל הנהלת האולימפיאדה לא הסתפקה בכך ופיטרה אותו מתפקידו.

הרצון של היפנים הוא להראות חוסר סבלנות כלפי אנטישמיות, וזה יפה, אבל בפועל, מדובר בעיוות מוחלט. אני מניחה שאף אחד מקוראי הטור הזה אינו מכחיש שואה ולא מזלזל באנטישמיות. דווקא לכן, הקריאה הייתה צריכה לצאת מהצד הישראלי: אל תגזימו, אל תשתגעו, תנו לקנטרו לעבוד, ותבקשו שיפרסם מסר נגד אנטישמיות. אולי תנו לו גם לבקר באתר האימונים הישראלי ולהכיר מקרוב. אבל אל תתנו לאובססיה לנצח.

זו נשמעת תקרית קטנה, לא חשובה, אבל דת הפוליטיקלי קורקט יכולה להיות קנאית ואובססיבית יותר מהרבה דתות אחרות. ככה היהודים מייצרים לעצמנו שם רע, של קורבנות בכוח, של נעלבים בכל מחיר, בעוד אנטישמיות אמיתית משתוללת בעולם.

זו נשמעת תקרית קטנה, לא חשובה, אבל דת הפוליטיקלי קורקט יכולה להיות קנאית ואובססיבית יותר מהרבה דתות אחרות. עדיף היה לשנות את השיח. לא לייצר לעצמנו שם רע, של קורבנות בכוח, של נעלבים בכל מחיר, בעוד אנטישמיות אמיתית משתוללת בעולם.

וכמובן שלא מדובר רק בשואה. ה"שיחדש" מקיף תחומים רבים. באתר של העיתונאית האמריקאית בארי וייס דווח השבוע על פרופסור, מרצה לרפואה בקליפורניה, שהתנצל בפני הסטודנטים שלו על כך שאמר "אישה בהיריון". שוב ושוב הוא ביקש את מחילת התלמידים אם מישהו נפגע מאמירה הזו שלפיה רק נשים יולדות, אמירה שמייצרת הבניה מגדרית בעייתית.

במאמץ רב, ביצרה הדמוקרטיה המודרנית את חופש הביטוי, את החירות לדבר. זה יהיה עצוב אם דווקא בשם ערכים נעלים, תתחיל השתקה מסוג חדש.

2.

רוב האנשים שנפרדו השבוע מרוני דניאל לא דיברו על הסקופים הגדולים שלו, אלא על המעשים הקטנים. העיתונאי שסיקר את מערכת הביטחון הישראלית במשך כחמישים שנה פרסם אינספור חשיפות וידיעות חשובות, אבל בסוף, כמו שחז"ל אומרים במסכת אבות, אדם לוקח איתו למעלה דברים אחרים: "בשעת פטירתו של אדם אין מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות (ונוסיף: גם לא כותרות), אלא תורה ומעשים טובים בלבד".

הנה משהו שלמדתי השבוע, אחרי פטירתו: כתבתי עליו משהו בפייסבוק, ורציתי אוטומטית לתייג אותו. אבל רוני היה מסוג העיתונאים שלא הפעילו במקביל ערוצים פרטיים ברשתות החברתיות. לא העלו תמונות, לא סיפרו על הרצאות, לא שיתפו בהגיגים אישיים ובתמונות של המנות שאכל. מצאתי בכל זאת דף רשמי שחברת החדשות פתחה עבורו, דף לא פעיל. התגובות שם ישנות, מ-2014: "רוני תתבייש בחרת בגבי אשכנזי כאיש השנה שלך", "השנאה והקנאה לביבי הורסים אותך", "רוני אתה משת"פ של השלטון והצבא" (ובחרתי פה רק את הגינויים העדינים). מרבים לדבר על הרפש ברשתות כמשהו מייצג. השבוע מול גלי החיבה והעצב על פטירתו, אפשר להתרשם בפועל כמה זה לא נכון ולא תמיד משקף את הסנטימנט הציבורי האמיתי.

3.

בכל שנה מחדש, בפרשת "עקב", אני נזכרת בסיפור הזה: פעם ביקשתי בדוכן ברחוב במנהטן מיץ תפוזים סחוט קטן. המוכר נתן לי כוס עצומה מלאה מיץ. "ביקשתי קטן", אמרתי כדי לתקן את הטעות, אבל הוא הצביע על עוד שתי כוסות יותר גדולות שעמדו שם: "מה שקיבלת זה קטן. הנה, יש גם מדיום, וזה – גדול!". הכוס שבישראל קוראים לה "גדול", היא "קטן" בארצות הברית. בטח בעוד כמה שנים, גם אצלנו זה ייחשב "קטן".

האתגר האמיתי שספר דברים מזהיר מפניו הוא חיים בחברת שפע. חברה שבה יש הכול, ובגדול. זה אתגר לחיות בעוני, אבל זה גם אתגר לחיות בעושר. קשה להיות רעב, אבל גם לא פשוט להיות שבע. ובימינו, המשימה הזאת אקטואלית מאוד.

הנה האזהרה של משה רבנו, שחושש שהחיים הטובים בהווה יגרמו לנו לשכוח את העבר ואת העתיד: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".

הדורות הקודמים הפגינו מסירות נפש בשואה ובפוגרומים. מסירות הנפש שלנו היא להמשיך לדבוק בערכים שלהם דווקא בתנאים נוחים וקלים.


הסטטוס היהודי: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת... אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. (מתוך פרשת השבוע, פרשת "עקב")

מתחדשות

נשים מתכוננות יחד לשנה החדשה

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.