על אלול, נחל האסי והקשישים

1.

קורא מסור שלח אליי השבוע קטע מביך מהארכיון. רק לא מזמן, עם כינון ממשלת האחדות, כשבישראל היו אפס נדבקים ביום בקורונה, כתבתי כך: ישראל התגברה גם על המשבר הפוליטי הגדול בתולדותיה וגם על המשבר הבריאותי המאיים בתולדותיה. זו אכן הייתה אז התחושה. שנתניהו וגנץ הצליחו לשים בצד את המשקעים ולייצר ביניהם אמון ושיתוף, וגם שהגל הראשון חלף ובקרוב נחזור לשגרה.

טעיתי. שני המשברים המטרידים עדיין מלווים אותנו, בגדול. בשני התחומים אנחנו צריכים יותר יציבות ואמון. בשניהם אפשר לאחל: רפואה שלמה.

אבל היום ראש חודש אלול. אנחנו נכנסים לתקופה של סליחה, מחילה והתחדשות. אלול מסמן לנו כיוון חדש: את רוב האנרגיה ותשומת הלב השקענו, מאז תחילת הקורונה, החוצה: כלפי נתניהו וכלפי גנץ, כלפי פרופ' גמזו ופרופ' לס, כלפי התקשורת, המפגינים בבלפור, הרשתות החברתיות, כל מה שבחוץ. אלול קורא לנו להפנות את המאמץ לשני כיוונים חדשים – פנימה ולמעלה.

פנימה – אל תיקון עצמי. לבדוק כל אחד קודם כל את עצמו ולא את האחר, לנסות לבדוק מה יש לשפר בבית פנימה לפני שאנחנו מטיפים לכל העולם. לא סתם הטקסט המרכזי של החגים הוא "אשמנו, בגדנו". לא מה הם עשו לא בסדר, אלא מה אנחנו. זה גם תחום שבו אנחנו באמת יכולים לשנות ולהשפיע.

ולמעלה – בתפילה, בתקווה, בבקשה. שיפה ושונה תהא השנה. זה חודש של סליחות, שופרות ופיוטים. לא נוכל להתכנס שוב ביחד, רבבות, ברחבת הכותל, אבל נוכל לזעוק מעלה, כל אחד ממקומו, בתחינה להסרת המגיפה העולמית הנוראה הזו ולשיפור בריאותי, כלכלי ונפשי לעולם כולו. נדמה לי שמעולם לא אמרנו "שנה טובה" וכל כך התכוונו לכך.

2.

שתי סוגיות קטנות הפכו לגדולות השבוע – נחל האסי והתוכנית "היהודים באים". אלירן אוחיון מבאר שבע הוא מחנך במכינה קדם צבאית, והוא מציע פתרון פשוט, אפילו תמים, לשתי הבעיות. דעות מהסוג הזה כמעט שלא נשמעות:

"אישית אני לא אוהב את מה שקורה ב'יהודים באים', וזה אפילו לא קשור לרגשות האישיים שלי. זה פשוט פוגע ביותר מדיי אנשים סביבי, ואני לגמרי מבין למה. עצוב לי כשיש מי שמרגיש שמבזים אותו עד עמקי נשמתו בפריים טיים, בעוד האחר צוחק.

ומה בנוגע לנחל האסי? אני חושב שצריכים לפתוח את הנחל לציבור, אבל בו זמנית אני אומר שהייתי נמנע מלבקר בנחל, למרות שזה נראה כמו אחלה מקום. למה? זה קשור לסעיף הקודם: כי יש מי שאומר שזה מפריע לו. אני באמת מצליח להבין אותו, כי גם לי לא היה נעים לקום בוקר אחד ולגלות שהבית שלי הפך לאתר של רשות הטבע והגנים. אני לגמרי לא אומר שאין כאן עוולות היסטוריות, יש ויש. אבל אני מוכן לוותר על שכשוך במים מתוך רגישות.

כי תמיד, בתוך כל מהומה, יש את החיים עצמם. בתוך המהומה חיים אנשים. ונדמה לי שמה שאני מציע נשען על הגישה המזרחית-מסורתית שעליה גדלתי, ולפיה אני צריך לדעת למנוע מעצמי דברים מדי פעם, רק כדי לא לפגוע באחר. לא גדלתי על שאלות של צדק ופילוסופיה, ולא דיברנו על נושאים ברומו של עולם, אבל תמיד ידעתי שהשלום חשוב יותר מעוד הנאה רגעית שיכולה להיות לי. פשוט כי הביחד חשוב הרבה יותר".

הגישה הזו אינה משפטית או אקדמית, אבל כמה היא יכולה להועיל לנו, בכל הסכסוכים בין כל המגזרים. לא למצות את הזכויות שלנו עד תום, אלא להתפשר באמצע. לא לחשוב מה מגיע לי, אלא איך חש האחר בזמן שאני כל כך צודק.

3.

עשרות אנשים חולפים על פנינו מדי יום, כמה מהם אנחנו רואים באמת? עשרות אנשים חיים סביב הבית שלנו, כמה אנחנו שמים לב אליהם?

בתקופת הקורונה חלה עלייה חדה במספר האנשים הגלמודים שנפטרים בביתם, בלי שאף אחד יודע. מתחילת השנה נמצאו יותר מ-70 נפטרים כאלה. מתנדבי זק"א ומד"א מגיעים רק כמה ימים אחר כך, לרוב בגלל דיווחי שכנים על ריח לא נעים, ומטפלים בגופה.

אסור לקבל מציאות שבה אנשים נרקבים לבדם למוות, ללא תשומת לב. בפרשת השבוע מתואר מצב שבו נמצאה גופת אדם, ולא ברור מי אחראי למותו. זקני העיר הסמוכה צריכים לצאת לנחל, להקריב קורבן, לרחוץ ידיים ואז להכריז: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".

מה פשר הטקס? הרי אף אחד לא חושב כמובן שזקני העיר החשובים רצחו את האיש הזה. ובכל זאת, יש חשש שבעיר שלהם לא דאגו לו כראוי, וזו כבר אחריותם. האם בנינו עיר שבה לא שמו לב לבדידותו והפקירו אותו? האם אנחנו אחראים בעקיפין לטרגדיה?

הטקס הזה, שמכונה "עגלה ערופה", לא מתקיים כיום, אבל המסר מהדהד: אסור שיהיו אנשים שקופים, שחיים לבד ומתים לבד. עלינו לפקוח עין כל הזמן ובטח בתקופה הנוכחית. אסור שהריחוק החברתי שהקורונה כופה עלינו יהפוך לניכור חברתי בין אדם לאדם. כשם שיש כעת נזקקים שצריכים מזון, יש נזקקים שצריכים תשומת לב.

הסטטוס היהודי: "אין תוחלת לקיום יהודים כפרטים אם אינם משתייכים לקבוצת היהודים. מטרת ההשתייכות היא לתת לאדם משמעות וזיקה היסטורית בין העבר לעתיד שלו. אינני מוותרת על היהודיות ועל הציונות לימין או לדתיים. הן טעם רצוני להיות חלק מהמפעל של מדינת ישראל ושל שגשוג העם היהודי" (המשפטנית פרופ' רות גביזון ז"ל שנפטרה בשבת)