סליחה, התעצבנתי השבוע

1.

אני טיפוס אופטימי מטבעי, אבל מתישהו באמצע השבוע קצת נשברתי. כל מבזק ועדכון מייאש ומביך יותר מקודמו, בימי טרום-בחירות 2.0. זה כאילו המפלגות קיבלו צ'אנס לתקן, והחליטו לקלקל עוד יותר.

  • דין יששכרוף סיים את תפקידו כדובר "שוברים שתיקה" והתמנה לדוברו של ח"כ איימן עודה. ח"כ לשעבר ד"ר ענת ברקו מיהרה להגיב: "פניתי לשר החוץ ישראל כץ לבחון האם אין קונפליקט בין היותו של ג׳רמי יששכרוף שגריר ישראל בגרמניה, לבין בנו דין שבאופן פורמלי כעת מתוך הכנסת ייצג אינטרסים הסותרים למדיניות הישראלית. ח״כ עודה, שתמך בגלוי בחיזבאללה ובארגוני הטרור הפלסטינים, בחר בבן השגריר כדובר, כדי לנגח את מדינת ישראל". מה? מה הקשר בין האב לבן? מה פשר ה"פנייה לשר החוץ" ומה מטרתה מלבד הודעה לעיתונות? מה עם שיעור בסיסי באזרחות?
  • על כחול-לבן אין מה להכביר מילים. כל היודע דבר על מקום הימצאו של בני גנץ מאז הקדמת הבחירות מוזמן לעדכן. וכשיש ואקום, כשיש חלל, לפיד נכנס לתוכו בשעטה ובפופוליזם אנטי חרדי. בסביבתו של גנץ מבינים שלפיד הוא נטל ולא נכס, שאיתו אי אפשר להקים קואליציה, אבל לא מציעים שום קול אחר. וכך לפיד ממשיך לצערנו את מורשת בית אבא בפוליטיקה. שיח רעיל, מסית, מסכסך, שחשבנו שהוא באמת נחלת הניינטיז.
  • ראש עיריית תל אביב רון חולדאי הכריז שבוגרי כיתות י"ב בעיר לא יקבלו יותר את ספרו של הרצל, "אלטנוילנד", עם סיום לימודיהם. יתכן שזו דווקא החלטה הגיונית, לא בטוח כמה מהם טרחו וקראו את הספר. יתכן שאפשר לחשוב על ספר אחר. אבל ראש העיר החליט שמעתה כולם יקבלו את הספר "שלום לקנאים" של עמוס עוז. לא, לא אסופת כתבים שבתוכה מופיעים עוז ולצידו כותבים אחרים, מגוונים, אלא אך ורק את ספרו. מה עם תלמיד שלא תומך בפתרון השמאל של שתי מדינות, כפי שמטיף הספר? מה עם תלמידה שלא חושבת שההלכה היא בעיה – כפי שטוען המחבר –  אלא דווקא פתרון? ובכן, לעתים החילוניות הליברלית היא מאוד מאוד פנאטית. שלום לקנאים.
  • ואז הגיעו אוהדי בית"ר ירושלים. נכון, זה רק חלקם. נכון, הבעלים משה חוגג מעמיד אותם במקומם. ובכל זאת, רק תחשבו איך מתרגמים לאנגלית, לתקשורת הזרה, דיון על שחקן ושמו עלי מוחמד, על הדרישה לשנות את שמו, עם דיון אמיתי סביב השאלה האם הוא ערבי נוצרי או ערבי מוסלמי.
  • ביום שלישי בלילה שמעתי ידיעה מוזרה בחדשות: "הסתיימה ללא תוצאות פגישתם של נתניהו עם הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ'". בפגישה הם היו אמורים לסכם על חלוקת התיקים בממשלת המעבר לשלושת החודשים הקרובים, בתקופה שבה ממילא אין יכולת לשום שר לקדם מהלכים כלשהם. ובכן, מלכתחילה זו פגישה ללא כל תוצאות. זו יכולה להיות כותרתה עוד בטעם נקבעה. אבל אפילו על הסגירה הזמנית וחסרת המשמעות הזו – הם לא הצליחו להסכים.
  • מפלגות הציונות הדתית השונות הולכות ויורדות לרזולוציות נמוכות ולרמות נמוכות. תחת הכותרת "בענווה ובצניעות", מתנהל שם כבר כמה שבועות סמינר בגאווה וביהירות. בואו נעשה את זה פשוט: אף אחד מהאישים הנוכחיים לא עובר לבד את אחוז החסימה. אף אחד. לא בנט, לא שקד, לא הרב רפי פרץ, לא בצלאל סמוטריץ', לא פייגלין, לא איתמר בן גביר. נאמר זאת שוב: אין פה אף אחד שיש לו מפלגה שעוברת את אחוז החסימה לבדה. המסקנות ברורות. הם רק מתעקשים להתנהג הכי הפוך שאפשר מהמסקנות הברורות. כשחושבים על זה, יפה ש"הימין החדש" ו"זהות" שרפו רק כרבע מיליון קולות בבחירות האחרונות. נראה שהפעם הם ישרפו אפילו יותר.

2.

ואז הגיעה הנחמה. לא בפוליטיקה, בתרבות. לא בשיח הציבורי המיוזע והדחוס, אלא בפלייליסט. שני שירים יצאו לאוויר העולם בדיוק השבוע, וטיהרו אותו קצת. הזכירו שיש לנו סיפור הרבה יותר גדול מהקטטות האלה.

נתחיל בעומר אדם. בשבוע שבו 50,000 איש (2 מנדטים) קנו כרטיסים למופע שלו, הוא הוציא כמה סינגלים ביחד, ביניהם השיר "יום השישי", שיר אהבה לשבת. הזמר שהוא מודל ביחס לשמירת שבת בתעשיית המוזיקה, בחר במילים הכי פשוטות ועתיקות לפזמון השיר: "יום השישי, ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוקים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". הלוואי שזה היה המצע המשותף שלנו.

ואז אביתר בנאי הוציא את השיר החדש שלו, "רחמים". זה לא שיר, זו סגירת מעגל תרבותית. "משפחת בנאי עלתה משיראז לירושלים בשנת 1881", הוא כתב לצד השיר, "על חמורים וגמלים ואוניות משא. מסע רווי געגועים ומסירות נפש. אני כבר גדלתי בבאר שבע, לא ידעתי על הסיפור הזה. גדלתי בלי שורש, וגם לא רציתי שורש. באר שבע, תל אביב, הימלאיה, ניו יורק. שם הכרתי את אשתי. חזרתי בתשובה והנה אני בירושלים. ממשיך את המסע של רחמים בנאי משיראז. נע בין השאיפה לחירות לבין התובנה שהחיים נמשכים מהשורשים. יציאה מהריכוז העצמי המופלג שבו הייתי, אל התובנה שאני חלק מעם מופלא ומשונה ואמיץ – היא בעצמה חוויה של חירות. מעולמות של ספק ובירור נפשי ורוחני, בשירים האלה יש אמירה תקיפה, שלמה, אוהבת, מאמינה. וביט חברים. יש פה ביט".

וכך הוא שר בשיר יוצא הדופן, כשהוא מחופש לסימפסונים ולג'וני דפ: "חשבתי אבותיי הם בארט וליסה, ג'ולייט לואיס וג'וני דפ. אל תקרא לי ישראל, אל תקרא לי בנאי. כלום מאחורי מלפני ומצדדי". ואז הוא מישיר מבט למצלמה: "אביתר בן רחמים, בן אברהם ושרה".

נרגעתי קצת.


הסטטוס היהודי: "כשקוראים לנו 'עם הספר' זו לשון המעטה, כי זה אפילו יותר מכך: אנחנו עם רק בגלל הספר. בגלות היינו עם אחד רק כי היה לנו ספר. איבדנו את הבית, אבל בזכות הקשר שלנו לספר – גם זכינו לחזור לבית, ולהמשיך לקרוא ולחיות אותו". (הרב פרופ' יונתן זקס על שבוע הספר)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
// Solve jumping in toggle widget at mobile.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!