מתחילים מבראשית

1.

אנחנו על הקצה. כולנו. העצבים מרוטים, וכך החלקים הפחות יפים שלנו הולכים ונחשפים. הדברים שאמרה מירי רגב אצל אופירה וברקו, והדברים שאמר השבוע מיקי זוהר על מנדלבליט, לא קשורים לימניות. הם קשורים יותר לטראמפ. לטראמפיזם. לעידן הרשתות והפוליטיקה שבו הכל בחוץ, ישר לפנים, אין שום פילטר. גם הדברים שאומרים חלק ממפגיני השמאל בהפגנות, הדרך שבה הם מקללים את נתניהו, או את רגב וזוהר – לא קשורים לשמאלנות. זו חלק מהתרופפות כללית, מעידן שבו כל המקלל מנצח. גם חרדים שעומדים מול מצלמות ומגדפים את המדינה, הציונות, המשטרה – אינם מייצגים את החרדיות. הם מייצגים תקופה של חוצפה הולכת וגוברת, שבה זה "אמיץ" להגיד מה שבא לך, שבה נימוס ודרך ארץ נזנחים.

לכאורה, הטיפוסים שתיארתי הם כולם אויבים אלה של אלה. השמאלני שצורח שנתניהו עבריין ומכין מיצגים גסים כנגד שרה נתניהו, הימני שמקלל צוותי טלוויזיה שבאו לסקר הפגנה, והחרדי שצועק נאצי על שוטר. אבל אין להם מושג כמה הם קרובים. הם פירות של אותה תקופה. תקופה של חירפון כללי, של התרת רסן, של אובדן גבולות. הם יכולים להקים יחד ממשלת אחדות.

השקפת עולם ימנית, שמאלנית או חרדית, מנומקת ובוגרת, לא קשורה למופעי האימים שאנחנו רואים ערב ערב על המסך, או יום יום בפיד ברשתות החברתיות. צריך לחזור ולשנן זאת לעצמנו, כי איש לא מצלם את השקטים, הרגועים, הנחמדים. צריך לחזור ולשנן זאת לעצמנו, כדי שבלי לשים לב לא נושפע מהם גם אנחנו.

2.

הנה כמה קולות חשובים מתוך העולם החרדי, שכמעט לא מצוטטים מחוצה לו. למען הדיוק ההיסטורי, למען התמונה המלאה, וכדי לשכנע מעגלים רחבים יותר להקפיד ולשמור, נביא אותם כאן.

הרב אשר וייס, מחשובי פוסקי ההלכה בדורנו, פרסם בימים אלה סקירה של מגיפות לאורך ההיסטוריה, וסיפר איך בכל פעם גדולי התורה הורו להחמיר עד כמה שניתן ולהישמע למומחי הרפואה. וכך כתב בנחרצות: "בושה תכסה פנינו. לא נוכל לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. עלינו להחמיר יותר מרשויות הבריאות בארץ ובעולם, הלוא התורה הקדושה מצווה: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'". הוא מסיים את הקריאה בשלוש מילים: "הכותב בדמע ובתחנונים".

גם בתקשורת החרדית יש מי שכותב ברוח הזו. הנה רק קטע ממאמר המערכת של "יתד נאמן" שכתב העורך ישראל פרידמן: "אין 'בערך' כשמדובר במצווה. כמו שאין 'בערך' בשעת כניסת השבת, כך אין בערך ב'לא תרצח'. צריך להקפיד על ההנחיות כלשונן". ומה באשר למי שחושב אחרת? "שיישבו בבתיהם. אין להם שום זכות לייסד מפעל הדבקות, ולהפוך לשגרירי קורונה בשכונותינו. מי מתיר להם לסכן את חיינו? מי שמתעלם מהנחיות משרד הבריאות פוגע באלה שכן שומרים. בגללם אנו עלולים להישאר בסגר, אחרי כולם, וחמור מכך – ידיו של המזלזל עלולות להיות טבולות בדם נפטרי הנגיף".

הרב ישראל לנדאו, ראש ישיבת היכל יצחק, מדבר בחריפות רבה יותר: "תמיד אפשר למצוא שוטר שהרביץ לילד. אבל צריך להבין שכאשר שוטר מגיע למקום ומתקהלים סביבו אנשים ומפריעים, וכל מה שהוא בא לעשות זה לסגור בית כנסת, שצריך להיסגר לפי חוק וגם לפי התורה, ותוקפים אותו מסביב, הוא צריך להיות מלאך כדי לא לעשות משהו. אז מה זה החוסר פרופורציות הזה? מה אנחנו צורחים ומייללים? האדמו"ר מפיטסבורג נפטר מקורונה. היו מודעות אבל. אבל הנוסח הנכון למודעות האבל הוא: נרצח בידי בן עוולה. אני לא יודע מי הוא בן העוולה. אולי זה שהדביק אותו, אולי זה שהדביק את זה שהדביק אותו. זה העיקר, ולא כל הרעש הזה סביב שוטרים בודדים שאולי טועים, אבל הם מנסים בסך הכול להציל את החיים שלנו. איבדנו לגמרי פרופורציות".

בתפילות בבית המדרש של האדמו"ר מקרלין משתתפים כ-5000 איש מדי ראש השנה. הוא היה מהראשונים לבטל את ההתכנסות הגדולה השנה, והשבוע שוחרר מאשפוז, אחרי שהחלים מקורונה. כך אמר: "אני לא יודע מי יכול לקחת אחריות שלא לשמור על ההנחיות כפשוטן. הרי זה 'שולחן ערוך' מפורש, שלא להזיק לאחרים ושלא להזיק לעצמו. הייתכן שיש כאלה שנעלמו מעיניכם הלכות פשוטות, הלכות פיקוח נפש, שזה יסוד היהדות? כולנו שומעים ורואים כל כך הרבה מקרים של אנשים שסובלים צער וכאב, של חולים ונפטרים. אכן, זה לא קל תמיד, ואנשים במתח, אבל זה תפקידנו בשעה זו. מה קרה לנו, למען השם? אין להקל בשום דבר, זה לא משחק ילדים, זו סכנת נפשות". ואחרי כל זה, הציע לנו דרך למצוא טעם ושמחה בתקופה הזו: "מובן שזה קשה להישמר ולשמור, אבל יש לשמוח עם הזכות שיש לנו – לשמור על חיי אדם".

3.

מזל טוב, מתחילים מבראשית. פרשת השבוע, פרשת בראשית, מציבה בפנינו את הציווי הכי בסיסי: לבחור. לא לאכול מעץ הדעת. להיות מסוגלים לסרב, לעמוד בפיתוי, לשמור על איפוק וגבולות. האתגר הזה מלווה אותנו עד היום.

איש הציונות הדתית, חנן פורת, התכתב פעם עם נערה ושמה ענת. כך נולד הספר "את ענת אנוכי מבקש". בין עשרות המכתבים, מופיע שם השיר הבא שענת כתבה ושלחה לחנן. שמו של השיר הוא "לחיות", וכך היא מבקשת: "לא לחיות בסדר ובשקט. להכיר את היפה והמכוער. להיסוב בין שמחה לעצב, בין ייאוש לתקווה, לבוא בשדות האהבה והשנאה, להכיר את העולם התחתון והעליון, לתת לנשמה להתעלות לשמיים, ולרדת לתחתיות שאול. פשוט לחיות!".

קשה להתנגד לשיר חווייתי ואנושי כל כך. זו נראית בקשה נפלאה של נפש סקרנית. אבל במכתב התשובה, חנן כתב לה כך: "בשירך ישנו רצון לחבוק את הכול, את הטוב והיפה, את הרע והמכוער, לטעום מהכול, לבל תישמט חלילה ולו גם חוויה אחת ממסכת החיים השלמה. אבל יסוד אחד נעדר משירך: החוויה הגדולה והאדירה ביותר שבה מתנסה האדם כל יום וכל שעה היא חוויית הבחירה החופשית בין טוב לרע, בין אהבה לשנאה, בין עולם עליון לעולם תחתון. ובחירה זו טמונה בה עוצמה שאין דומה לה. ובחירה זו לא כוללת שני הפכים בבת אחת.

"טעם החיים, מנקודת מבטה של התורה, אינו מתבטא במאמץ לעבור כפרפר מפרח לפרח, ולנסות למצוא דבש בכל הפרחים הטובים והארסיים גם יחד, אלא דווקא ביכולת לאצור כוח ולהיות לעיתים מצומצם. שנאמר: 'איזהו גיבור? הכובש את יצרו'. זה בדיוק הניסיון שבפניו עמד האדם הראשון בגן עדן – בין המתירנות לבין הצמצום – ונכשל. מאז ועד היום, אנחנו צריכים לתקן".

הסטטוס היהודי: "על כל דבר בבריאת העולם נאמר 'כי טוב'. אחרי בריאת השמיים, הארץ, החיות, הים, העצים - מסופר לנו 'וירא אלוקים כי טוב'. רק על דבר אחד שנברא לא נאמר 'כי טוב', וגם לא 'כי רע': על האדם. זוהי הבחירה החופשית שלנו, לבחור בטוב או ברע" ("שולחן שבת")