מצבנו יציב אך קשה

1.

"אני לא מבין, אתם הרי ה'סטארט-אפ ניישן', אתם לא יכולים לפתור את זה?". לא ידעתי מה לענות לסטודנט היהודי מניו ג'רזי על שאלתו. הוא צודק. אנחנו הרי אומה שמתאפיינת ביצירתיות, ממזריות, חשיבה מחוץ לקופסה. זה מאפיין אותנו היטב בכל כך הרבה נושאים, ורק בפוליטיקה הכול כל כך צפוי ומקובע ומגושם. באמת לא ברור איך אף אחד בזירה הזו לא מבריק עם איזו נוסחה אחרת. מציע משהו חדש. איך זה שאנחנו לא מצליחים לפתור כבר יותר משנה משבר פוליטי סתמי למדיי? הרי זה לא שפרצה מלחמה חלילה, או משבר כלכלי, וזה מה שהכניס את המערכת לסחרור. להיפך. הכול יציב, אולי יציב מדיי, ולכן יש לנו זמן למריבות האלה. כל הצדדים מפגינים אפס תעוזה, אפס אומץ לאתגר את המערכת. כל מפלגה כאילו משחקת את התפקיד שכתבה לעצמה מראש: "אני לא אשב איתו", "אני לא אשב איתם", "אנחנו מחרימים אותם", "הוא מושחת", "הוא בוגד", "הוא שמאלני", "הוא ערבי", "הוא חרדי", "אני ראשון".
ואנחנו לא רק אומת ההייטק, אנחנו גם אומרים על עצמנו שוב ושוב שזו מדינה יהודית. במה זה מתבטא, רק במריבות על דת ומדינה? במילים אחרות, האם זה "יהודי" ללכת לבחירות בפעם השלישית?
מיליוני ישראלים סיימו בימים אלה מסע שהחל בסליחות של חודש אלול, דרך ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, סוכות, חול המועד ושמחת תורה. סעודות משפחתיות, טיולים בארץ, ארבעת המינים, שופר, צום, ריקודים, שירים. בהנחה שיש עומק ותוכן בימים האלה, שאינם רק חג-שבת-חג-שבת, האם לא למדנו מהם משהו? האם המסרים של אלול ותשרי לא אמורים להשפיע באמת? הרי גם בהסתכלות השטחית ביותר, החגים מלמדים אותנו המון: על הצורך לתקן ולבקש סליחה ולהכיר בטעויות, על הארעיות והזמניות של כולנו כאן, על הצורך לשתף פעולה באחדות של הגוונים השונים בעם. האם זה רק מס שפתיים, מן השפה ולחוץ, או שהמסורת העתיקה שלנו באמת אומרת לנו משהו?

2.

ואם לרדת לרזולוציות נמוכות יותר, הנה רק כמה רעיונות, בתקווה לפיצוח סופי מוצלח יותר על ידי נבחרינו:

  • לא בוכים על מנדט שנשפך, אבל המתווה שנתניהו העביר לגנץ ברגע האחרון לא כלל כמעט שום תוכן. הוא היה יכול להציע לו הצעה נדיבה הרבה יותר, משהו משמעותי שהיה קשה לדחות, סוג של הנהגה משותפת.
  • גנץ יכול היה כבר מזמן להעמיד את לפיד במקומו, ולהודיע שמבחינתו החרדים והציונות הדתית אינם מוקצים. שנתניהו וסמוטריץ' אינם שותפים פחות לגיטימיים מאחמד טיבי. הוא התחיל לנסות ללכת בכיוון הזה בנאומו השבוע, ואולי לא מאוחר מדיי. הרי ברמה האישית גנץ והרב רפי פרץ קרובים ומעריכים זה את זה מימיהם בצה"ל. וכשגנץ נאם את נאום הבכורה בכנסת והתבקש, כנהוג, לבחור מי יברך אותו אחרי נאומו הראשון – הוא בחר בחברו ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה. כך שהנדוניה שלפיד הביא היא בעצם משקולת.
  • ובכלל, גם בליכוד וגם בכחול לבן יש 30 ומשהו ח"כים ששותקים ומגבים את המנהיג באופן בלעדי. אין שם אף אחד שחושב שהדברים לא מתנהלים כמו שצריך?
  • אגב, אפילו המפלגה הערבית יכלה להטריף את המערכת אם הייתה מתפצלת לשני ראשים, אחד בלי בל"ד, ודורשת שהפלג המתון יצטרף לקואליציה.

השמיים הם הגבול. איכשהו הראש תקוע באדמה.

3.

הסוכה שמופיעה בתמונה שלמעלה היא זמנית, אבל בחג הסוכות האחרון התקיים בה אירוע של נצח. כך מספר יהושע גולדרינג: "סבתא שלנו, ציפורה קנדל, נולדה בחול המועד סוכות בכפר קטן בטרנסילבניה, למשפחה של חסידי ויז'ניץ. השבוע, בחול המועד סוכות, ברובע היהודי בירושלים, מוקפת בנכדים, היא חגגה יום הולדת 100. בשואה סבתא נשלחה עם כל המשפחה לאושוויץ. בסלקציה, היא ואחותה נבחרו לצאת לעבודה, ואת שאר בני המשפחה היא לא ראתה יותר. כולם נרצחו. היא הייתה תופרת טובה, והמקצוע הזה פשוט הציל אותה במהלך המלחמה. אחרי השואה סבתא עלתה לארץ באוניית המעפילים 'התקווה'. הבריטים תפסו את האונייה ושלחו אותה בחזרה. אבא שלי נולד באיטליה, במחנה עקורים, שם הם היו כשנה וחצי. בסוף, הבריטים שיחררו משם משפחות עם ילדים, וסבתא הגיעה לארץ בדיוק בכ"ט בנובמבר 1947, היום שבו האו"ם הכריז על סיום המנדט הבריטי. סבא שלי, בעלה, עבד כפועל בקטיף, ושלושה חודשים אחרי שעלו לארץ – נהרג בתאונת דרכים. מצאה את עצמה לבד, אלמנה צעירה, ניצולת שואה עם תינוק קטן, ואז גילתה שמכר שלה שהכירה לפני המלחמה הגיע לארץ. הם התחתנו ונולדו להם עוד שלושה ילדים. כל השנים סבתא עבדה כתופרת ואחר כך כמטפלת בקשישים. בעלה היה פועל בניין ב'סולל בונה'. היא הקדישה את החיים למשפחה, ורק נתנה לכולם. אני זוכר איך כילדים היינו מביאים לה גרביים עם חור כדי שתתפור והיא הייתה מתקנת, כי לכל דבר היה בעיניה משמעות. שום דבר לא צריך לזרוק. את הכול אפשר לתקן ולמחזר ולשנות, והעיקר – תמיד-תמיד לתת מכל הלב. לפני שנסעתי לפולין דיברתי איתה. היא לא יצאה שוב מהארץ אבל רצתה שאסע. סבתא זכתה להשיא את כל הנכדים ולראות נינים וגם 'חימשת' אחת קטנה, בת של נין שלה".

המשפחה לא תכננה זאת כך, אבל מאחורי כלת יום ההולדת, בסוכה בירושלים, מופיע בתמונה קישוט עבודת יד, ובו מדרש של חז"ל, שמתאר את הגאולה של עם ישראל, שמתקדמת לאט לאט, קמעא קמעא. נדמה לי שיש לסבתא ציפורה מה לספר על כך.


הסטטוס היהודי: "השבת שבה קוראים את פרשת בראשית היא גם השבת האחרונה של חודש תשרי, חודש החגים, בה נספגים כל התכנים וההרגשות, וגם השבת הראשונה לפני החזרה אל החולין, בחודש חשוון. 'שבת בראשית' חשובה במיוחד, ומשפיעה על השנה כולה" (הרבי מלובביץ')

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.