1.
האם הייתם עומדים מול ילד קטן ואומרים לו: "אין לך סיכוי, אתה כישלון"? ברור שלא. ילדים צריכים אמון כדי לפרוח ולצמוח. אבל זה מה שאנחנו עושים כעת לדור שלם. "הדור האבוד", מבשרות הכותרות פעם אחר פעם. זה לא רק תיאור מצב, זו עלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה. מה אמור לעשות נער בן 14 שרק קורא כל היום כמה כולם מתנתקים, לוקחים סמים ומתמכרים לאלכוהול? מה אמורה לעשות נערה בת 16 שלא מפתחת הפרעות אכילה ובעיות רגשיות, ומרגישה יוצאת דופן?
אין פה קריאה להעלים את הבעיות. זו תקופה קשה עם מצוקות קשות. צריך לדבר על כך ובעיקר לטפל בכך. צריך גם לתת לנוער תחושה שאכפת לנו, שהם חשובים, שהם לא בסוף הרשימה אחרי שכל שאר המשק ייפתח.
ובכל זאת, די לפאניקה. זה מיותר ומוגזם להכריז מראש שמדובר בשנתונים שלמים שחייהם נהרסו, שאי אפשר לשקם אותם, שכמה חודשים בבית ובמחשב יחסלו את עתידם.
מזל שמומחים כאלה לא עמדו ככה עם סטטיסטיקות ותחזיות קודרות ליד הצעירים שיצאו ממחנות הריכוז ב-45', או ליד ילדים באוהל במעברה בשנות ה-50, או אפילו ליד ילדי האינתיפאדה השנייה שהתבגרו בצל אוטובוסים מתפוצצים.
בשיחותיי בזום עם בני נוער בימים אלה שמעתי מהם הרבה על הקשיים, אבל ביקשתי שכל אחד יספר גם על העוצמות והחוזקות שגילה בתקופה הזו. "הייתי תינוקית לפני הקורונה", אמרה לי נערה בת 13. "התבגרתי והפכתי להרבה יותר עצמאית ואחראית". אחרים סיפרו איך התחילו לנגן, לבשל, לתכנת, ללמוד שפות, להתנדב, איך מצאו תחומי עניין ופעילות שלעולם לא היו מגיעים אליהם.
כשההורים יוצאים לעבוד, יש נערים שלוקחים אחריות גם על הזום של האחים בכיתה ה' או ו'. "מתלמיד שבקושי לומד, הפכתי לתלמיד שמלמד גם את אחותו הקטנה", כתב אחד מהם בצ'אט. רבים מהם מצאו עבודות לתקופה הזו. חלקם, לצערנו, עוזרים בפרנסת המשפחה. נערה אחת סיפרה שהכניסה את עצמה לבידוד עצמי, ביוזמתה, למשך שבועיים, כדי להיכנס בסופם לביתה של סבתא ולחיות איתה שם כמה ימים, אחרי חודשים של ריחוק. נער אחר סיפר שהפך לגבאי נמרץ של בית הכנסת בגן השעשועים הסמוך, אחרי שנים של פסיביות, אדישות ושעמום בישיבה התיכונית שבה הוא לומד. זה נשמע שחלקם אפילו חוששים לחזור לשגרה, לחיים של פעם.
אם אנחנו באמת דואגים לעתידם, כדאי לעשות שני צעדים פשוטים שנוגעים לכמות ולאיכות של זמן המסכים שלהם: להגביל את השעות, ולדאוג לסינון של תוכן אלים ופוגעני. יש אפליקציות פשוטות, בחינם או בזול, שדואגות לכך. ואז אפשר לדבר איתם על היתרונות, ולא רק על החסרונות. על מה הם רוצים להשיג בתקופה הזו שנכפתה על כולנו. שישמעו גם מבוגרים שמאמינים בהם.
2.
"שלום סיון, שמי שירלי לייזרסון מחיפה", כך נפתח המייל שקיבלתי. "ביום שלישי השובע, נשיא המדינה ושרת הקליטה פנינה תמנו-שטה העניקו את פרס משרד הקליטה והקליטה לעולים שתרמו תרומה מיוחדת למדינה. נחשפתי באירוע למגוון מדהים של סיפורי הצלחה מרגשים. למשל, ד"ר אברהם יצחק שעלה מאתיופיה בגיל 18. אביו עסק בהעלאת יהודים בלתי חוקית מאתיופיה, והבן למד פה רפואה, שירת כרופא גדודי והציל חיים של חיילים רבים. לאחרונה השתחרר בדרגת אלוף משנה אחרי שהיה מפקד הרפואה בפיקוד הדרום. איך לא שמעתי עליו ועל סיפורו עד היום?
"ועוד זוכה: אתי ציונית-גושן, שעלתה מאיראן עם בעלה ושני ילדיהם. הם היו אחראיים לתעשייה של זיופי דרכונים והצליחו להציל יהודים רבים שעלו ארצה רק בזכותם. בשלב מסוים השלטונות תפסו אותם ועינו אותם. שניהם הוכרו כאסירי ציון, כיוון שישבו בכלא האיראני. הם חצו ארצות רבות במסע מפרך עד שהגיעו לישראל, ואתי כתבה על כל זה ספר נפלא שראוי להפוך לסרט. גם עליה לא שמעתי עד לטקס.
"או למשל פרופ' בן קורן, עולה מארצות הברית, שייסד את עמותת 'גישה לחיים'. הוא מומחה בינלאומי לטיפול בגידולים סרטניים, והעמותה שלו עוסקת בעידוד הנפש והרוח של האדם החולה. הוא עוסק במה שהוא מכנה 'מדע התקווה', וחושב שבארגז הכלים של הצוות הרפואי חייבים לכלול היום את התקווה ככלי חיוני בטיפול.
והייתה שם גם ד', עולה מצרפת, שעבודתה כה מסווגת שאי אפשר לחשוף כל פרטים עליה".
שאלתי את הכותבת מה היא עצמה עשתה בטקס, וכך היא ענתה: "בעלי, ד"ר איליה לייזרסון, הוא אחד הזוכים. אנחנו הורים לשישה. הוא עלה מברית המועצות בגיל 19, בלי לדעת עברית, למד פיזיקה והיום הוא מנהל החדשנות בחטיבת התקשוב בחברת אלביט. אחד הפיתוחים האחרונים שלו עוסק בסיוע לחולי קורונה. אבל אני לא כותבת כדי לפרסם אותו, אני פשוט חושבת שכדאי שעוד אנשים יידעו על הטקס הזה ועל הרוח הזו. אני לא נרגעת מהדמויות שפגשנו שם. איך יכול להיות שלא מצאתי אף אזכור לכך, בשום מקום?".
3.
פעם התבקשתי לבחור את הפסוק האהוב עליי בכל התורה כולה. מארגני הפרויקט ההוא קצת התפלאו לשמוע את הבחירה, מתוך פרשת השבוע, פרשת תולדות: וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹות הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו. מה יש לאהוב כאן? מדובר על אדם ששב ועושה את מה שאבא שלו עשה, חופר את הבארות שנסתמו. גם כשהוא נותן להן שמות הוא לא מחדש – אלא נותן שוב את השמות שאביו בחר.
אנחנו חיים בעולם שכולו חידושים וריגושים. בכל רגע נתון אתה צריך להמציא את עצמך מחדש, וכל פורמט ודגם מתיישנים בן רגע. יצחק אבינו פועל אחרי המהפכה הגדולה של אברהם. אחרי החידוש של אביו, היהודי הראשון שמרד בעבודה זרה, המהפכה של יצחק היא אחרת: לא להיות מהפכן. ללכת בתלם, להמשיך את המסורת, לחפור שוב את אותן בארות.
היצחקיות הזו היא תרופה לדור התזזיתי ומופרע הקשב שלנו: יצחק מזכיר לנו שהעולם בנוי גם על מסירות, התמדה, עמל והשקעה. לא רק על רגעי קצה של "וואו", אלא גם על אהבה פשוטה לבית אבא, ורצון להמשיך בדרך.
הסטטוס היהודי: "מסופר בפרשה שיצחק אבינו התחתן בגיל 40, והפך לאבא בגיל 60. עשרים שנים של המתנה. אברהם אביו נפטר גם הוא לפני שהגשים את כל חלומותיו, והנה יצחק ממתין 20 שנים של תפילה וציפייה לפני שיעקב ועשיו נולדים. ספר בראשית הוא ספר של סבלנות, של ריצה למרחקים ארוכים. אבותינו ואימותינו מלמדים אותנו לאורכו שדברים בעלי ערך לא מושגים בן רגע". ("מעט מן האור")
