מי רודף ומי נרדף

1.

יצא לי להיפגש בימים האחרונים עם קבוצה חילונית-שמאלנית, עם ציבור דתי-ימני ועם בני המגזר החרדי. כשזה קורה ברצף, קל לשים לב למכנה המשותף: תחושת המצור. כולם ביחד חשים שהם מיעוט נרדף, ושהאחר הוא הרודף. כולם ביחד בטוחים שהמדינה מתרחקת מהם.

הקיבוצניק החילוני שפגשתי הצביע "עבודה". הוא חש שהאתוס שעליו קמה המדינה הזו מתמוטט, ושהוא עצמו נקבר תחת ההריסות. "אנחנו הופכים למדינת סמוטריץ' ומירי רגב", אמר בזעם. "יש פה התקפה על כל מוסדות שלטון החוק, רודפים פה אנשי תיאטרון ותרבות ושוללים מהם מימון. את המילה 'שלום' אף אחד כבר לא מזכיר, וכל הזמן לועגים לסוציאליזם החלוצי שבנה את המקום הזה. בחסות שלטונו של נתניהו, 'שמאלני' הפך למילה גסה, לקללה".

הדתייה הלאומית שאיתה דיברתי השבוע מרגישה בדיוק אותו דבר: "דיברו פה השבוע על 'מדינת הלכה', אבל כבר יש פה מדינת הלכה, של הבג"צ ושל התקשורת. על פיהם יישק דבר. הם מחליטים מה מותר לנו להגיד ולעשות. הבן שלי נאלץ לשרת עם לוחמות בצבא בניגוד לאמונתו ולערכיו, ואין עם מי לדבר. וכמובן, כל ביטוי הכי קטן לזהות יהודית הוא כבר 'הדתה', שפותחת את מהדורות החדשות. זו לא המדינה שהכרתי".

עם החרדים הסיפור עוד יותר מסובך. "מילא אם היו מתווכחים איתנו על בסיס מי שאנחנו באמת", אמר לי צעיר חרדי. "הרי יש בהחלט על מה להתווכח ולדון. אבל אין פה שיח, יש פה פייק-ניוז. לפיד וליברמן פשוט משקרים, והתקשורת קונה את זה. הפכנו לאויב האומה. על אף אחד אחר לא הייתם מעזים לדבר ככה".

רציתי להגיד לו שהקיבוצניק והמתנחלת מרגישים בדיוק כמוהו. שאנחנו במצב נדיר שבו כולם חשים חנוקים, כאילו האחר כופה עליהם את ערכיו. האם יכול להיות שכולם צודקים? אם להאמין לכולם ביחד, הרי שהמדינה הופכת במקביל ליותר דתית וליותר חילונית, ליותר ליברלית וליותר שמרנית, ליותר ימנית וליותר שמאלנית. זה מצב מסוכן. האם אפשר, בשלב ראשון, להתאמץ ולתת לכל אחד מקום וכבוד?

2.

ערב חג השבועות, חג מתן תורה 2019, שני סיפורים:

מורדי הרוש, בן 29, הוא שרירן שזכה כבר בתואר "מר ישראל" באליפות ישראל בפיתוח הגוף, וגם בתואר "אלוף האלופים". אחרי תחרויות רבות ומוצלחות ברמה המקומית, הוא הוזמן לתחרות הבינלאומית "מר אולימפיה" בספרד. הוא ועוד שבעה מצטיינים ישראלים נבחרו, אבל מורדי לא ייסע.

כך כתב בימים אלה לאוהדיו: "בקושי רב אני מוותר על החלום שלי. ניסיתי להתעלם מהתאריך, אבל אני לא מצליח. התחרות אמורה להתקיים בשבת, וזה מתחבר לחג השבועות שמתחיל במוצאי שבת. משהו התחיל להתערער בי. הרגשתי 'מצפון' להתחרות גם בשבת וגם בחג שבועות, זמן מתן תורה. ניסיתי למצוא כל מיני תירוצים, תכננתי לקחת מלון קרוב לתחרות כדי לא לנסוע ברכב, ובעיקרון לא הייתי אמור לחלל שבת פיזית, אבל לאט לאט הבנתי שהכבוד והתהילה של התחרות הזאת עיוורו אותי. מה שעצר אותי באמת זה חג השבועות. אני לא אעמוד על הבמה בתחתונים בזמן שעם ישראל קיבל את התורה".

השבוע סיפר לי מורדי שהוא לא מתחרט לרגע. "עשיתי את הדבר הנכון, במקום להיות שם אני אהיה בירושלים אצל ההורים, ואלך לפנות בוקר עם עשרות האלפים שנוהגים לצעוד לכותל בחג השבועות לפנות בוקר, כדי לשמוע יחד את עשרת הדיברות".

אולי בכותל מורדי יפגוש את וואנג שי, סטודנט חדש באוניברסיטה העברית בירושלים. וואנג הוא בן 68, והוא המייסד של חברת הנדל"ן הגדולה והמשפיעה ביותר בסין. שווי החברה שלו – ששמה "וונקה" – מוערך בכ-200 מיליארד דולר, והיא מעסיקה כ-80 אלף עובדים, אבל את המייסד שלה תמצאו בימים אלה בעיר הבירה שלנו, לומד מקרא ועברית. את לימוד העברית הוא מגדיר כ"משימה קשה יותר מטיפוס על האוורסט" (והוא כבר טיפס עליו פעמיים בעבר). אבל הוא לא בא רק ללמוד, אלא גם לחוות, להכיר, לדעת.

כך סיפר בריאיון לגיליון החדש של עיתון הסטודנטים "פי האתון": "זה לימוד פוקח עיניים. אני מקדיש חלק גדול מזמני להכרת הקהילה בירושלים, וזה מעניין מאוד. לדוגמה, כמעט כל שבוע אני עושה שבת. השלווה של השבת מחייבת את האדם לנוח, וזה משהו שלא תכיר את ההרגשה שלו אם רק תקרא עליו. אני מנסה להבין את ההבדל בין התרבויות. זה מתחיל בהבדל הדתי. היהודים מאמינים באל אחד, ובעבר הסינים האמינו באלים רבים. כיום הם מאמינים באל אחר – הקומוניזם… כלומר, הסינים מאמינים בציוּת, בעוד היהודים מאמינים בלא להפסיק לשאול 'למה'. יש לכך חשיבות רבה בימינו בסוגיות כמו יזמוּת והייטק, שחלק אינטגרלי בהם נובע משאילת שאלות, ולא מציוּת. הסינים צריכים ללמוד איך לנוח, בשונה מהיהודים שלהם יש את השבת. בתרבות הסינית, מהתקופה החקלאית המסורתית ועד לתקופה התעשייתית של ימינו, לא קיים הזמן הזה, ובהתאם לא מעריכים את המנוחה. אני חושב שאנחנו כתרבות סינית יכולים ללמוד מהמנוחה היהודית. כאיש נדל"ן שבונה רבות, אני חושב שהשבת רלוונטית גם לאדמה שצריכה מנוחה".

וואנג בא ללמוד מאיתנו, אבל נראה שיש לנו מה ללמוד ממנו וממסקנותיו. לדבריו, הוא מתכנן להישאר פה לפחות שנתיים ולהעמיק את ההיכרות שלו עם "סוד היהדות", שאותו הוא מנסה לפצח. אחרי שלמד בעבר בהרווארד, קיימברידג' ואוקספורד, הוא אומר שכאן הוא רוצה להבין את השורש של התרבות המערבית והנוצרית – שהתחילה ביהדות.

תורה 2019. האחד נשאר בגללה בירושלים, השני הגיע בגללה מסין. רלוונטית ומסקרנת מאי פעם.


הסטטוס היהודי: "התורה ניתנה במדבר, במקום הפקר, כדי שכל הרוצה ליטול – יבוא וייטול" (מדרש)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!